הטובים
1. שמן בוכנות. מי האמין שכריס וובר ימצא לעצמו חיים חדשים, דווקא בקבוצה עם אוריינטציה הגנתית כמו דטרויט. מי האמין שהוא יחזיר אחורה את מחוגי השעון, כאילו השנה היא 2002. דטרויט לא מפסיקה לנצח עם סי-ווב (12 ניצחונות מ-15 משחקים), כולם מאושרים, הפאזל נראה שלם ומאפשר לכל החלקים לשבת בדיוק במקום הנכון. על רקע המזרח החלש חושבים במוטאון על לא פחות מגמר מזרח. בעצם, על שלב אחד לפחות יותר.
2. גאווה ודעה קדומה. טיפ קטן ליועצי ההשקעות שבינינו - אפשר לחזור להמליץ ללקוחות על מיאמי. האלופה השנויה ביותר במחלוקת מזה הרבה שנים מכה את הדעה הקדומה שהתבססה לה בחלק הראשון של העונה (שמיאמי פשוט לא מסוגלת), חוזרת לנצח. השבוע ההיט שבו למאזן של 50 אחוזים, שאקיל נראה כמו מישהו שיש לו מספיק אדים במיכל כדי למשוך את שארית העונה, והתוספת של אדי ג'ונס הוותיק רק עוזרת לייצב את השורות ונותנת עוד עומק לאלופה הדואבת. כל שנותר להיט הוא לקבל חזרה את מאמנם, פט ריילי, שמסיים היעדרות ארוכה עקב ניתוח, ועם קצת בריאות ויציבות עד סוף הדרך לא בטוח שהמזרח המדולדל יוכל לייצר מישהו שיעצור את ההיט, לפחות עד גמר המזרח.
3. Oh my Bosh. אבא של כריס בוש עומד ביציע, ב-2004, והחזיק שלט (האמריקאים אוהבים את הקטע הזה עם השלטים) בו כתוב: "Oh my Bosh". השבוע קובי בריאנט אמר עליו שאין שום דבר במשחק שלו שהוא לא אוהב, ושמבחינתו הוא מועמד לגיטימי לתואר ה-MVP. חברים, הגיע הזמן להודות בזה, בוש שייך לגדולים ביותר, והבעלים בטורונטו כבר יודעים שבוש הוא לא פחות טוב מכל תוכנית חיסכון אחרת בשוק, ושאין ולא תהיה להם תשואה גבוהה יותר מאף אפיק השקעה אלטרנטיבי. הפורוורד מוכיח זאת במשחקים האחרונים (בפברואר רושם בוש 26.4 נקודות ב-53 אחוזים מהשדה, 10 ריבאונדים ו-3.1 אסיסטים) ומוביל את טורונטו לעונת פריצה ענקית (מקום רביעי במזרח), עם טי ג'יי פורד וחוזה קלדרון על ההגה, אנדראה בארניאני המוכשר וכן, גם אנתוני "שלנו" פארקר, שאם לא היה משחק לפני 343560 שנים 55 משחקים בליגה היה יכול בשקט לקטוף את תואר רוקי השנה. העתיד כולו צבוע ירוק - הצבע שהבורסה אוהבת.
4. אמרתי אמארה. כבר מזמן הכרזנו סופית ורשמית שאמארה סטודמאייר חזר לשכונה. מאז הוא עלה על האוטובוס ויושב על ההגה (הנווט הוא עדיין סטיב נאש) ומספק את הסחורה כאילו לא עברו שנתיים והברכיים לא יצאו מפס יצור לברכיים חדשות באחד מבתי החולים בארצות הברית. אמארה קולע בפברואר 28.1 נקודות (ב-53 אחוזים) ומוריד בשמחה 13 ריבאונדים למשחק. למעשה הוא הפך לשחקן הדומיננטי ביותר של פיניקס, הגו-טו-גאי של הלהקה והמקור להשראה ולתקווה לקראת החלק החשוב באמת של העונה.
5. סוף שבוע ארוך. ארבעה ימים תמימים אין משחקים בליגה בסוף השבוע הזה, עקב אירועי סוף שבוע האולסטאר, ורוב הקבוצות מקבלות לפחות חמישה ימי מנוחה. האירוע המשמח חשוב בעיקר בשל המנוחה הזו, ובמיוחד בעונה שבה חווינו כל כך הרבה פציעות לא פשוטות וארוכות. העומס על גופם של השחקנים אדיר, ישנם אינספור משחקי בק טו בק והלחצים אדירים. תחרות ההטבעות כבר לא מה שהייתה, תחרות השלשות לא מספיק מרתקת, משחק הרוקיס לא שווה התעוררות באמצע הלילה, וגם האירוע המרכזי חסר ערך מבחינה תחרותית. ולא בטוח שכשואו הוא מספיק מושך. אבל המנוחה היא באמת הבונוס הגדול, והסיבה לכך שסוף שבוע האולסטאר הוא אירוע חיובי.
הרעים
1. תקלה בתנור. גילברט "היבאצ'י" ארינס הצהיר בשבועות האחרונים, מעל כל במה אפשרית, שהוא הולך לקלוע 50 במשחק מול פורטלנד, שהתקיים בשבוע שעבר. כולם זוכרים את הסיבה - נייט מקמילן ואי הזימון לנבחרת ארה"ב בקיץ. אז אחרי כל ההכנות, הבלוגים וההבטחות נשכח רק פרט אחד - מקמילן עצמו ושליחיו עלי אדמות, הלוא הם חבורת האריות של הפורטלנד טריילבלייזרס (יותר גרבילים מאריות, אבל לא חשוב). ובכן, לאחר ששקע האבק והזברה שרקה בפעם האחרונה, וושינגטון הגאה קיבלה בראש - בבית! - וארינס סיים עם 9 נקודות, 34239469 איבודים ו-0 מ-8 לשלוש נקודות. אחר כך, מיסטר "Quality shot" הוסיף חטא על פשע והוציא את כל העצבים על אדי ג'ורדן, מאמנו, וטען שאי אפשר לשחק בידיעה שעל כל טעות יחליפו אותך. איך אומרים? יצא לו החמצן מהבלון. וכולנו יודעים שבמקרה של גילברט המשמעות היא מילולית.
2. מתהפך בקברו. כשרד אאורבך הלך לעולם שכולו טוב במהלך 2006 הוא ידע שבוסטון שלו מעולם לא הפסידה 15 משחקים ברציפות. עניין של כבוד למועדון, לאוהדים ולמסורת. אבל אחרי 18 הפסדים רצופים ומביכים המנייה של בוסטון בצניחה חופשית, וגם בקרן הנאמנות של דוק ריברס לא בטוח שכדאי להשקיע לקראת העונה הבאה. ובכל זאת שתי מילים חיוביות לסיום - אחת לגבי המחיר הנמוך כל כך של "בוסטון בע"מ", שעדיין לא מגלם בחובו את הערך הריאלי של המועדון בשנה הבאה, כאשר יופיע בשורותיו אחד גרג אודן, או אחד קווין דוראנט. מילה טובה נוספת היא כמובן עבור פול פירס, הלוחם הגדול ביותר בליגה, שלקח על עצמו, ועל גופו הדואב, לעצור את המפולת וגם הצליח. מי אם לא הוא.
3. מי יקשור לי את השרוכים? להזכיר את פיניקס ואת סטיב נאש ברשימת הדברים הרעים שקרו לאחרונה, האם הכתב השתגע? אולי. אבל האמת היא, שגם האמת צריכה להיאמר וכדאי מדי פעם להזכיר אותה - סטיב נאש ראוי לתואר MVP של העונה הסדירה בפעם השלישית ברציפות, ותקופת ההיעדרות הנוכחית שלו (פציעת כתף, יחזור לאחר האולסטאר) רק מוכיחה את זה. פיניקס הגאה ועמוסת הכוכבים נראית כמו ארוחה בלי מלח ללא הכספית הקנדית, ומפסידה גם לנמושות כמו אטלנטה בבית, או סיאטל בחוץ (ב-24 הפרש!). גם בשנה שעברה נאש החמיץ מספר משחקים, בהם הוכחה התרומה שלו לשמשות, וגם העונה, אולי במיוחד על רקע עומס הכוכבים (עם חזרתו המלאה של אמארה), רואים כמה נאש קריטי למערכת, וכמה תלוי בכוכב הקטן. מספיק לשאול שאלה קטנה, שתספר את הסיפור כולו - מישהו מאמין שפיניקס מסוגלת לעשות משהו בפלייאוף בלי נאש?
4. טובעים באגם. עדיין במקום השישי במערב, הלייקרס נראים עכשיו יותר כמו פקדון קצר מועד מאשר השקעה לטווח ארוך. 5 הפסדים רצופים, ובעיקר התרופפות באינטנסיביות של המשחק, כפי שבאה לידי ביטוי במשחקים מול דטרויט השבוע (הלייקרס נעצרו על 78 נקודות) ומול ניו יורק וקליבלנד (שני הפסדי בית). האם זה בגלל הפציעה המתמשכת של קוואמי בראון? אולי דווקא החיסרון של לוק וולטון מוכיח עד כמה הבן של תורם לכימיה הקבוצתית? או שזה בכלל עומס משחקי החוץ שהכריע את ההרכב הצעיר והמוכשר של הצהובים סגולים? כך או אחרת, הלייקרס עוד עלולים למצוא עצמם במקום נמוך בפלייאוף אם לא יעצרו שם את המפולת, במיוחד כשמינסוטה ודנבר נושפות בעורף ואורבות מעבר לפינה.
5. השלדים בארון. ג'ון אמיצ'י זכה בימים האחרונים לחשיפה הגדולה ביותר בחייו, והוא בכלל כבר לא שחקן פעיל. מאז יצא מהארון הליגה רועשת וגועשת, ויותר מדי שחקנים הנחשבים לאנשים נחמדים גמגמו במקרה הטוב וטינפו את פיהם במקרה הרע בהתייחס לשאלת זכותם של אנשים לנטייה מינית חופשית או פשוט הוציאו מן הארון את השלדים של עצמם. אלו נתנו לנו צוהר לאופן מחשבתם האמיתי והאפל, כמו במקרה של טים הארדווי, שחצה לגמרי את הקווים והשתלח בהומואים באופן חסר תקדים ומביש.