יש אליפויות שעדיף לשכוח

בית"ר ירושלים עשויה להפוך בחודש מאי לאחת האלופות הפחות מרשימות של הכדורגל הישראלי. הכוונה היא לקבוצה שאכן זוכה בתואר, אבל לא מרשימה ומותירה מעט זכרונות חיוביים, למרות סגל נוצץ ומושקע. אליפויות של סינדרלות מותירות את אוהדיהן עם אגדות וגעגועים, וגם סיפורים לדורות הבאים ולתוכניות הנוסטלגיה. אליפות אפורה של קבוצה גדולה מולידה את שירי "אליפות בלי מאמן" ולא מותירות חותם משמעותי. להלן מספר דוגמאות.

העונה הזו הסתיימה במכתש, כשתיקו 0:0 מול שמשון במשחק ללא מאמצים מיותרים מצד שתי הקבוצות העניק כפר סבא אליפות ולשמשון עונה נוספת בליגה הבכירה.

מכבי נתניה של המכנסים, דוד לביא, בני לם, משה גריאני, חיים בר ואחרים נצצה באותה עונה, עם שישיות מול מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, וגם 2:5 על כפר סבא. אלא שהקבוצה של דרור קשטן עם ותיקי שנות ה-70 כמו ישראל פוגל, יצחק שום, נח איינשטיין ודורי אלמוג זכתה בתואר בהפרש של נקודה, 41:42 (שתי נקודות לניצחון).

אחרי עונה התהפכו היוצרות, כפר סבא ירדה ליגה ונתניה של שפיגלר קרעה את הליגה. המאמן טבע את הביטוי "נתניה ועוד 15", והאליפות נקבעה הרבה לפני הסיום עם פער 14 נק' על שמשון, 47:61 (בשיטת שלוש נקודות). זו היתה אליפות שלישית מאז 78' של דור הזהב המקומי. מאז לא קמו לו ממשיכים. כפר סבא התנדנדה מאז בין הליגה השניה לבכירה, ופרט לגביע אחד לא התקרבה לשחזור האליפות הנשכחת ההוא.

הפועל של שנות ה-80 היתה בנויה סביב משה סיני, הקשר והסמל. באליפות של 81', הראשונה אחרי 12 שנה, הפועל דרסה את הליגה עם שבתאי לוי ג'ימי טורק וסיני. ב-86' היא ניצחה במחזור האחרון בעימות ישיר את מכבי חיפה 0:1 משער מעורר מחלוקת של גיל לנדאו, וב- 88' הספיקה האינרציה של סיני ולידו אלי "קוקוס" כהן ומוריס ז'אנו בקישור ומיקי בן שיטרית בחוד לעוד אליפות בלי יותר מדי זכרונות טובים.

הקבוצה של יצחק שניאור כבשה 43 פעמים בלבד ב-33 משחקים וסיימה עם 66 נקודות, שש יותר מסגניתה מכבי נתניה, שכבשה 13 שערים יותר. ההגנה של הפועל עבדה כמובן מצוין ורק 23 שערים הובקעו לרשת של אריה אלטר. שנה מאוחר יותר ירדה הפועל לליגה השניה.

זו אליפות מיתולוגית בשכונה כמובן, אבל די אפורה מבחינה היסטורית. מכבי חיפה לא הצליחה לשמור על הכתר מ- 89', הפועל ת"א לא היתה בליגה, בית"ר ירושלים של תקופת פוסט מלמיליאן ואוחנה נקלעה למשבר ומכבי ת"א נותרה במרכז הטבלה. הירידה של הפועל הובילה את משה סיני לשכונה ויחד איתו את יוסי זאנה. רוני לוי, מאמן האלופה, הגיע ממכבי נתניה, וחררדו גונזאלס הארגנטינאי כיכב בחוד, כשחזי שירזי עלה מהספסל. בני יהודה מילאה את האיצטדיון בשכונה, והפועל פ"ת של גרנט הסתפקה שוב בסגנות.

הקבוצה של המנג'ר גיורא שפיגל ועוזרו רמי לוי צברה 62 נקודות עם 48 שערי זכות בלבד ב-32 משחקים, כלומר שער וחצי למשחק, אבל הביאה הרבה שמחה לשכונה. אחרי שנה סיני עזב להפועל ת"א ובני יהודה חזרה למקום הריאלי במרכז הטבלה.

עונה אחרי אובדן האליפות למכבי חיפה הנוצצת של עטר ברקוביץ' ומזרחי חזרה האליפות לתל אביב ל"קבוצת הברומרים". הבלם גדי והקשר האחורי אלון ברומר נחשבו לשחקני נשמה אפורים מול השמות הנוצצים של מכבי חיפה: אייל ברקוביץ', חיים רביבו סרגיי קנדאורוב בקישור ועופר שטרית בחוד. הירוקים ניצחו במשחק העונה 0:3 וניצחו את הצהובים בשמינית גמר הגביע 1:2, אבל שרשרת תקלות כמו הפסד 1:0 להפועל ת"א ותיקו 1:1 נגד עירוני ראשל"צ לקראת תום העונה סידרו למכבי ת"א את המקום הראשון.

הנוקאאוט הגיע עם הפסד 3:2 במחזור האחרון בבית להפועל בית שאן מול 0:1 של מכבי ת"א בב"ש. 59 שערים הספיקו לצהובים למרות 68 של הירוקים. אברהם גרנט חגיגות אליפות לא נוצצת, ולא בפעם האחרונה.

אברם גרנט הצליח להחזיר את האליפות לחיפה אחרי שבע שנים שחונות, חלקן הסתיימו במאבק על האליפות וסגנויות, ואחרות (97'-99') הוגדרו "פיננסיות", כשכמה כוכבים נמכרו לאירופה (רביבו, ברקוביץ', קנדאורוב, חזן ומזרחי), ובהן הירוקים היו רחוקים מהכתר.

גרנט החזיר את האליפות לירוקים בשתי עונות של דו קרב לא צמוד נגד הפועל ת"א. 68 שערים ב-38 משחקים בעונה הראשונה הוציאו לו שם של מאמן בונקריסט, שדיכא כשרונות כמו בניון, יעקובו, ובעיקר יניב קטן. בעונה הראשונה הקהל היה רעב לאליפות וממוצע הצופים בבית התקרב לעשרת אלפים, אבל בעונה השנייה (72 שערים ב-32 משחקים) צנח ל-7000 בממוצע (להוציא משחקים נגד הגדולות). הקהל לא התלהב מהכדורגל של גרנט והצביע ברגליים. אחר כך גרנט לקח את הכדורגל ההגנתי שלו בנבחרת, ושם כמעט הגיע להישג נוסף, למרות רצף של תוצאות תיקו משמימות.