מאמן השנה, בהליכה

הוא שוב התראיין בסוף השבוע אחרי ניצחון יפה בפרמייר ליג, 0:2 על אסטון וילה, ושוב לא ממש יישר עיניים אל המצלמה. ונתן ראיון ל“גרדיאן“ ושם דיבר בעיקר על שעדיין כואבות לו הברכיים. לא על כך שגילה את איאן רייט משחק בגיל 21 בפארק וחולל הפיכה ביחס של הכדורגל האנגלי לשחקנים שחורים. לא על קריירה מזהירה כמספר 7 במנצ‘סטר יונייטד שנקטעה בגיל 28. הוא גם לא מחפש מועדון גדול או את נבחרת אנגליה. להיפך פעם התפטר ממנצ‘סטר סיטי אחרי שישה משחקים. כי הלחץ שם היה גדול מדי.

סטיב קופל נראה די לא קשור לקאלט המנג‘ר בכדורגל האנגלי. תרבות בה המנג‘ר הוא כוכב ההצגה. כל מנג‘ר אנגלי, כך נדמה, משחק תפקיד. סם אלרדייס למשל משדר ”אני קשוח כמו רס“ר בחייל רגלים“. הארי רדנאפ משדר ”אני נולדתי על ערימת כביסה בחדר ההלבשה של איצטדיון כדורגל“. וסטיב מקלארן משדר מן תחכום כזה של ”אני גדלתי על ברכיו של פרגוסון“ (למרות שלא תפס ממנו כלום).

וקופל? אפס כריזמה. גם כשחקן היה קצת לא קשור. עם תואר אקדמי בכלכלה בתקופה בה כוכב כדורגל אנגלי ותואר אקדמי היו צרוף בלתי אפשרי. תקופה שלא הסתיימה בעצם.

אבל בלי שום כריזמה קופל נותן לפרמייר ליג משהו שלא היה שם מזמן. כנראה מאז איפסוויץ‘ או ווטפורד בשנות ה-80. תובנה שאפשר להיות קבוצה קטנה ומצליחה בכדורגל חיובי. ולא במלחמה הירואית כמו וויגן בשנה שעברה או אפילו כמו קבוצות גדולות בסדר גודל כמו בולטון. ובלי לדבר כל הזמן על השחקנים הנפלאים שיש לקבוצות אחרות ולא אין בגלל תקציב. זה דפוס קבוע פה בראיונות עם מאמנים. ”הקבוצה נלחמה (כלומר: אני מנג‘ר כריזמטי) אבל חסרה לנו איכות (כלומר שבעל הבית ייתן לי את המליונים לרכוש איזה שחקן ספסל מיובנטוס)“.

חיכיתי כמה זמן להזדמנות לכתוב עליו, אולי לפני משחק מכריע, אבל משחקים מכריעים לא יהיו פה. כי קופל לא שורד במלחמה. הוא שורד בהליכה. הוא בכלל לא שורד, הוא בדרך לגביעי אירופה. רדינג רביעית בהבקעות ובמשחקיה הובקעו הכי הרבה שערים מלבד מנצ‘סטר יונייטד. והוא גם לא מצא את כל השחקנים לזה עם רשת סקאוטינג בברזיל או אפריקה. בעיקר תגליות מקבוצות קטנות ורג‘קטים מקבוצות גדולות יותר באנגליה.