תנו לישראלים לשחק

הדחתה של מכבי תל אביב על ידי בני השרון בגביע המדינה תוארה בשידור הטלוויזיה כרעידת אדמה בכדורסל הישראלי. חגיגות הזכייה של הפועל ירושלים שלושה ימים לאחר מכן, שלוו בתמיכה סוחפת של אלפי אדומים וכדורסל מלהיב על הפרקט, רק העצימו את תחושת השינוי. פתאום, גם בישראל הכדורסל חי, קיים ומתחרה.

אלא שמדובר בתחושת שווא בלבד. המהפך עודנו רחוק, כמעט כמו הסיכוי לפתרון הבעיות המרכזיות המאיימות על הכדורסל בארץ הקודש. אחרי שנים בהם ניהול הענף הושפע מהשיקול הכלכלי, שגבר על ההיגיון הספורטיבי, ונהירת השחקנים הזרים בלמה כמעט לחלוטין את פיתוח השחקנים כחול-לבן, אין בזכייה האדומה בגביע לבדה כדי לבשר על מהפכה. ודאי לא כאשר קברניטי הקבוצות כבר מתכננים את המחטף הבא – הגדלה נוספת של מספר הזרים בקבוצות – מהלך, שבאורח אירוני משהו, הוא זה שגרם לאלופה הנצחית לאבד תואר ראשון בעשר שנים.

אחרי 78 זרים ב-11 קבוצות ליגת העל בעונה שעברה, הגיעה עונת החוק הרוסי שבישרה על שלושה זרים על המגרש בקבוצה. הטירוף נגמר, חשבנו לעצמנו, והיו כבר מי שפינטזו על שנות ה-80' וה-90', בהן הגיעו ארצה זרים איכותיים שאכן הגבירו את העניין והרמה, נשארו ליותר משבוע או שבועיים והפכו לחלק מהנוף המקומי.

אבל המציאות של הכדורסל הישראלי השכיחה די מהר את הפנטזיה. סעיף קטן בחוק, שאיפשר כמות בלתי מוגבלת של שחקנים זרים בקבוצה, הציף את נתב"ג בלא פחות מ-57 שחקנים שכבר שותפו בעשר קבוצות הליגה. ואנחנו רק במחזור העשירי. אפילו מכבי תל אביב, זו שאת מספר החלפות הזרים שביצעה בעשרים השנים האחרונות ניתן לספור על אצבעות יד אחת, לא טמנה העונה את ידה בצלחת.

ובמכבי יודעים למה אסור להחליף זרים. שחקן חדש בקבוצה, ובמיוחד שחקן מרכזי, משנה מיידית את הכימיה הקבוצתית וההיררכיה, שנאלצת להתאים את עצמה אליו. וזה לוקח זמן. עכשיו, תארו לכם מה עושים שינוים תכופים כאלה לקבוצה, ועוד כזו שנאלצת לבצע אותם תוך כדי הליגה. פתיחת העונה של גליל עליון, כמו גם החודש האחרון של עירוני נהריה, רק מחזקים את הטענה.

השחקנים הזרים, "שחקני חיזוק" על פי ההגדרה, נתפסים אוטומטית כמי שבאים לתת יותר מאלו שהיו כאן לפניהם. מכאן, שהמאמן הישראלי מנסה להפיק את המירב מהמציאה החדשה שנפלה ברשתו, לא פעם ללא קשר ליכולתו של השחקן וביחס הפוך לתרומתו לקבוצה. והשחקנים הישראלים? אלו מוצאים עצמם מחכים להזדמנות להחליף שחקנים טובים הרבה פחות מהם, שלא יורדים מהפרקט רק כדי להצדיק את כרטיס הטיסה, הרכב והמשכורת.

וכאשר מדובר בשחקנים צעירים, בשלבים הראשונים בקריירה שלהם, ההמתנה הארוכה והמתסכלת הזו פוגעת להם בביטחון, מורידה את החדות ועוצרת את ההתפתחות. תשאלו את מאמן נבחרת העתודה יעקב ג'ינו, ששני הכוכבים הגדולים שלו, יוגב אוחיון ועומרי כספי, מתייבשים על הספסל בגליל, וגם כשהם כבר עולים לפרקט הם נראים כמו משרתיהם של האדונים סימונס ובראטיץ'.

בשנה האחרונה לא חסרות דוגמאות לשחקנים ישראלים שקיבלו את הבמה רק לאור יכולת מביכה של קודמיהם הזרים. דרור חג'ג', שהמתין על הספסל כשדן שמיר ניסה להפוך את אד קוטה למנהיג של ירושלים, הוא כיום השחקן הישראלי הטוב ביותר. גיא פניני, שראה מקצה הספסל במלחה את תצוגות הפלא של תמאר סליי, היה בעבר שחקן חמישייה בבני השרון ועדיין ראוי למעמד כזה. רביב לימונד, עוד מסופסל ירושלמי בעבר, הוביל קדימה את נהריה של תחילת העונה, זו שלפני רכבות הזרים. וישנו גם ליאור אליהו, עליו אמר לאחרונה נוון ספאחיה שהוא "טוב פי עשרה" מנואל פילקס.

אלא שכאן מדובר בשחקני נבחרת, שמתוקף היותם כאלה זוכים לרמות שכר גבוהות ויחס דומה. הבעיה מגיעה כאשר מגיעים לשחקני דרג הביניים, ובמיוחד הצעירים. ההצגה של יובל נעימי מגבעת שמואל מול רמת גן (30 נקודות), כמו גם העונה הנהדרת של גוני יזרעאלי, שמוביל את הפועל גלבוע/עפולה, ושל ניצן חנוכי, שחקן רוטציה חשוב בבני השרון, מוכיחות את הפספוס העצום שקיים בשיטת הזרים הנוכחית. כל אחד מהשחקנים האלה זכה בדקות התהילה שלו רק לאחר שמאמניהם הבינו כמה הזר שלפניהם מיותר, אבל מי יודע כמה שחקנים כדוגמתם עדיין מחכים לפריצה?

במצב של היום, כאשר ההיתר לשיתוף זרים מתרחב ביחס הפוך לתקציבי הקבוצות, ימשיכו להגיע ארצה זרים מוזרים במשקל, תוך ניצול העובדה ההזויה שעל שחקנים תוצרת חוץ משלמות הקבוצות מס פחות מאשר על שכר הישראלים. אבל שוק המציאות, מה לעשות, לא עובד בטווח הארוך, ופרט להפועל ירושלים אין היום אף קבוצה בליגה עם יותר משלושה זרים ברמה סבירה, וזה כולל את מכבי תל אביב.

כל עוד יימשך המצב הקיים, ימשיכו החלפות הזרים הבלתי פוסקות לפגוע בקבוצות, שבעיצומה של העונה עדיין לא קבעו מה זהותן. מעבר לכך, כל עוד לא יחליטו על מספר קבוע של שלושה זרים בקבוצה, ימשיכו הנבחרות כחול לבן לקרוס מדי קיץ, כתוצאה ממחסור חמור של דקות משחק לכוכביהן. פיני גרשון, שאמר לפני שנה שאין בארץ אפילו 12 שחקנים ישראלים טובים, עוד יתגלה כאופטימיסט חסר תקנה.