קשיים בחקלאות

קשה למצוא את העיירה אל-זוואיידה על המפה של רצועת עזה, ולא בטוח שגם אם תהיה לכם מפה טובה תוכלו לנווט אל העיירה. מתוך כל קבוצות הליגה הפלסטינית, אל-זוואיידה שוברת בהליכה את השיא של המקום הכי נידח ברצועה. אי שם, בין מחנה הפליטים נוסייראת לעיירה דיר אל-בלח שוכנת אל-זוואיידה על גבעה ירוקה, שאילולא שכנה ברצועת עזה הייתה אולי מכונה פסטורלית. 15,000 חקלאים גרים בה, בסדר גודל של קריית טבעון הישראלית, וגאוותם העיקרית של תושביה הם החצילים, העגבניות והכרוב האדום. אה כן - וגם קבוצת הכדורגל המקומית.

עד שנת 1987 הייתה אל-זוואידה מרכז חקלאי משגשג. אז, בתקופה שהיום נראית רחוקה מאי פעם, היו מגיעים אל העיירה ישראלים רבים שרצו לקנות מיד ראשונה את הירקות הכי טובים ברצועה. מה שלא נמכר לישראלים היה נארז ומועבר במשאיות אל מרכזי הקניות ברחבי ישראל. על כל חממה שנבנתה היה ביקוש בשוק לעוד אחת, ועל כל משאית שיצאה עמוסה בסחורה, חיכתה אחרת.

איכות החיים במקום הייתה גבוהה מאיזורים אחרים ברצועה גם בגלל שבסביבת העיירה לא הוקמו התנחלויות, והתושבים לא סבלו מנוכחות של צבא, לא סגר לא עוצר. אבל אז, החלה האינתיפאדה הראשונה, ותושבי אל-זוואידה, כמו כל הפלסטינים והישראלים, נכנסו אל תוך מערבולת של אלימות, שהיום נראית כאילו תישאר איתנו לנצח.

הישאם אבו-זייד, יו"ר מועדון הכדורגל המקומי סיפר לוואלה! ספורט שהחיים בעיירה הפכו במשך השנים לקשים יותר ויותר. "היום", הוא אומר בתסכול, "כל הסחורה החקלאית נשארת ברצועה וגם לה אין קונים". לדבריו, "מעברי המסחר סגורים, הבדיקות הביטחוניות לא מאפשרות יציאה חלקה של משאיות והתושבים איבדו את ההכנסה היחידה שהייתה להם". בגלל שכמעט כל תושבי אל-זוואיידה הסתמכו על חקלאות, המצב אצל כולם התדרדר והעיירה הפכה ממרכז משגשג למקום עם הרבה ירקות, אבל עם מעט מאוד כסף.

"אני חושב שאנחנו הקבוצה היחידה בליגת העל", אומר אבו-זייד, "שלא מצליחה לגייס 800 שקל לתשלום למאמן לחודש". לדבריו, לא עזרו כל התחינות, ההתרמות בעיירה והניסיונות לגייס את הסכום האסטרונומי שדרש המאמן כמשכורת חודשית. לתושבי העיירה שנתבקשו לתרום, פשוט לא היה מה. בצר לו, נאלץ אבו-זייד להיפרד מהמאמן המקצועי, בסאם אל-אחרס מהעיר רפיח, ולהביא במקומו מאמן מקומי מאל-זוואיידה. הרכש החדש הוא אמנם ללא ניסיון קודם באימון, אבל לפחות הוא עושה את זה בהתנדבות.

למרות הקושי הכלכלי מנסה אבו-זייד לשמור על רמה תקינה של אימונים, ולדבריו, "אפילו מוכן לשלם לפעמים מהכיס שלי בשביל שאחד השחקנים יוכל להגיע לאימון במונית". לאל-זוואיידה שלושה אימונים בשבוע, בימי שני, רביעי ושישי, והמשחקים מתקיימים בדרך כלל ביום שבת. "אבל היום לא היה אימון", הסביר אבו-זייד ביום רביעי, "ירד בבוקר הרבה גשם וכשהגעתי לבדוק את המגרש ראיתי שאי אפשר להתאמן שם. זה היה כמו בריכת בוץ ענקית, אז התקשרתי לכמה שחקנים שיעבירו קשר שהאימון מבוטל".

כשאבו-זייד אומר לשחקנים שלו "להעביר קשר", הוא מתכוון שההודעה תעבור מאבו-זייד אחד לאבו-זייד אחר. מסתבר שהעיירה אל-זוואיידה נקראת על שם האב המייסד של העיירה – זייד, שמת לפני מאות שנים, ושעומד גם בראש אילן היוחסין של החמולה המרכזית במקום, אבו-זייד. לא פחות משבעה שחקנים בהרכב הראשון של הקבוצה נושאים בגאון את שם המשפחה הזה. לפעמים כשעולים מחליפים אבו-זיידים המספר הזה עולה.

"אנחנו כמו משפחה אחת גדולה", מתוודה אבו-זייד, "כולם מכירים את כולם, וגם כל האוהדים מרגישים שייכים לקבוצה, כי הם חלק מהחמולה וחלק מאל-זוואיידה". אבו-זייד שותק לרגע וממשיך, "אבל פעם המשפחה שלנו הייתה שמחה. היום המשפחה של עיירת אל-זוואיידה עצובה".

אבו-זייד יודע שלפחות דבר אחד יכול לשמח מעט את תושבי המקום. נותרו עוד שלושה משחקים לסיום הליגה ואל-זוואיידה נמצאת רק ארבע נקודות מעל הקו האדום, מה שאומר שהם עדיין לא הגיעו לחוף מבטחים. "במשחק הבא שלנו אנחנו נגד קבוצת 'פלסטין-אלרימאל' שכבר ירדה ליגה. שבוע אחר כך אנחנו נגד מחנה פליטים נוסייראת, ועל הנייר זה גם משחק קל". אבו-זייד משתהה רגע לחישובים וממשיך, "אז אם ננצח את שני המשחקים האלה ,המשחק האחרון שהוא הכי קשה, נגד אל-סדאקה של ג'מאל אבו-חשיש, יהיה לפרוטוקול בלבד, כי הם כבר לא יוכלו לעקוף אותנו".

"אז מה השאיפה הכי גדולה שלך כיו"ר הקבוצה של אל-זוואיידה?", שאלנו את אבו-זייד, "להישאר בליגה?". הוא יורה את התשובה שלו מיד: "לא. אם נשאר בליגה זה יהיה מצוין, הלוואי אינשאללה, אבל אם אתם שואלים אותי מה השאיפה הגדולה שלי זה שיהיה כבר שלום". קולו של אבו-זייד נרגש, "תדעו לכם שאנחנו הפלסטינים רוצים שלום, הכי רוצים שלום, אפילו יותר מכם, שהחיים שלכם טובים". "אני היום בן 43", אומר אבו-זייד, "מגיל 16 לא הייתי בגדה המערבית. אני רוצה לנסוע שם, רוצה לבקר בארץ שלי, רוצה לטייל ברמאללה, אבל אי אפשר. כל המחסומים סגורים בפנינו. אם יש לי שאיפה אחת בשביל אל-זוואיידה זה לא הכדורגל. זה שיהיה שלום. אבל שלום אמיתי, לא כמו שמציע מרכז פרס, שלום צודק".

לפני כשבוע, ביום שישי בבוקר, יצאה הנבחרת האולימפית הפלסטינית דרך מעבר ארז בדרכה למשחק מוקדמות אולימפיאדת בייג'ינג נגד נבחרת תימן. היציאה של השחקנים עוכבה במשך כשבועיים ולבסוף בהתערבות וואלה! ספורט אושר כי הונפקו האישורים וכי השחקנים יוכלו לצאת.

המשחק הראשון התקיים בצנעא ביום רביעי אחר הצהריים. התימנים ניצחו 2:1 הודות לשער שנכבש סמוך לסיום. עם זאת, משחק הגומלין שיתקיים ביום רביעי הקרוב במגרשה ה"ביתי" של הנבחרת הפלסטינית באיחוד האמירויות הערביות משאיר לפלסטינים סיכוי. שער החוץ שהם כבשו בתימן מבטיח להם שניצחון 1:0 קטן באמירויות יבטיח להם את העלייה לשלב הבתים.

דובר ההתאחדות ג'מאל אבו-חשיש אמר לוואלה! ספורט ש"התוצאה בתימן מעודדת, ושעם קצת מזל והרבה לחימה נוכל להשיג תוצאה טובה ביום רביעי ולעלות לשלב הבא". תוצאת מפגש הגומלין, כובשי השערים והאירועים ידווחו בשבוע הבא.