רעש מחריש אוזניים

הפועל ירושלים היתה לפני חודשיים בלבד קבוצה מפורקת. היא הפסידה ב-35 הפרש לנהריה; מערכת היחסים בין השחקנים למאמן, דן שמיר, היתה מעורערת; מאיר טפירו סופסל לערבים שלמים; היו"ר דני קליין היה על סף פרישה. פרשנים אחדים קראו להחלפת מרבית הזרים. אחרים, ואני בתוכם, דרשו את ראשו של המאמן. אתמול פירקה ירושלים את בני השרון בגמר הגביע, תוך הצגת כדורסל נפלא, שהזכיר קבוצות גדולות מהעבר הקרוב - לא של ירושלים, אלא של מכבי ת"א. המהפך הזה מצריך הסבר.

המרכיב הראשון הוא מזל. דווקא שמיר, המתוכנן במאמני ישראל, נהנה מדרך חלומית לגביע, בלי להיתקל במשוכה המכבית. עם זאת, לאור כושרה הנוכחי של ירושלים, גם מכבי היתה נופלת חלל. ההסבר השני והחמקמק יותר לפריחה האדומה, הוא היעדר שני השחקנים שהחלו את העונה בעמדה מספר 3. לאחר פציעתו של מתן נאור, שדווקא הציג יכולת טובה, החליט שמיר להחליף את תמאר סליי בטרנס מוריס, שחקן פנים, והשאיר את הקבוצה בלי סמול-פורוורד טבעי. לכאורה, זהו מהלך לא הגיוני - ויתור על העמדה שבשמה נקשרות קלישאות כמו "חיבור" ו"איזון". בפועל, שמיר הרוויח פעמיים: ראשית, הוא חיזק את הקו הקדמי הרך, וחשוב מכך, פתח את הפקק בקו האחורי.

אחרי פתיחת עונה שבה סבלו חג'ג', טפירו ובאוורס מחוסר ודאות לגבי מעמדם, הם משחקים ביחד דקות ארוכות, ויוצרים בעיה עצומה למאמני היריבות: את מי עוצרים? על מי שמים דגש? בעוד בתחילה ניסה שמיר להעלות חמישייה מאוזנת, של רכז קלאסי (קוטה), קלע וסמול-פורוורד (נאור או סליי), בהמשך הוא הצטרף למגמה השולטת באן.בי.אי: לזרוק לפארקט את חמשת שחקני ההתקפה הטובים ביותר, ובראשם דרור חג'ג' - הישראלי הטוב ביותר כיום. התוצאה היא 103 נקודות בגמר גביע.

הביטחון והרוטציה המצומצמת הם גם היתרונות הגדולים ביותר של ירושלים על מכבי, שהסגל הטוב שלה הופך בינוני עקב היעדר ההיררכיה וריבוי השחקנים. מעבר לזה, שמיר שולט כרגע בקבוצתו ביד רמה, בזמן שספאחיה אובד עצות. תוסיפו לכך את תצוגת התכלית של אוהדי ירושלים, שהוכיחו שלא יוותרו על אף כיסא בפיינל-פור הישראלי, ותבינו מדוע פעמוני האזעקה במשרדי מכבי ת"א מצלצלים בפעם השנייה השבוע, וברעש מחריש אוזניים.