לפני שנתחיל, כמה ברכות, לגמור עם זה מהר. ברכותיי לקולטס, לפייטון מאנינג , לטוני דאנג'י ולאוהדים של אינדי על זכיה באליפות ראויה ביותר. נכון שסן דייגו היתה קבוצה יותר טובה מרבית השנה, אבל אם נשקלל את מרטי ואת הכישלונות בשנים קודמות בהן הם כן היו הקבוצה הטובה ביותר בליגה, הרי שאין קבוצה ראויה מאינדי, ואין שחקן ראוי מפייטון מאנינג לקחת אליפות. כמו ששרון היה אוהב להגיד מהמוצדקות שבאליפויות.
מגיע הרבה כבוד לפייטון שהצליח להתאים את עצמו (עוד על זה בהמשך) ולטוני דאנג'י שהפך על פניה הגנת ריצה שהיתה החלשה ביותר בליגה (ולמרות שאני בדרך כלל חסיד שוטה של תיאוריות קונספירציה, במקרה הזה ההגנה של הקולטס היתה הגרועה בליגה גם לפני השחיטות מול ג'קסונוויל ויוסטון בסוף העונה, זה לא שדאנג'י ניסה להטעות את כולם) ולכל הארגון של הקולטס שהצליחו ליצור את אחת הקבוצות המצליחות בספורט המקצועני, כזאת שמצליחה להתחרות שנה אחר שנה ובסוף השיגה את מה שהגיע לה, בזכות. אז שוב ברכות (והפעם אני אפילו לא צריך ללכת להקיא, רקס גרוסמן כבר דאג לזה).
בשבוע האחרון נפל עלינו, בלי שראינו את זה בכלל, שרב. אני לא צוחק, שרב שרב, אמיתי כזה, עם אובך, טמפרטורות באיזור ה-80 פלוס (בפרנהייט תמיד הכל נשמע יותר חם) ויובש שגורם לך להרגיש כאילו הרגע סיימת לאכול שק חול. אם אתם מתעקשים לחפש סימנים בכל דבר, הרי זה רק טיפוסי שבשבוע מהסוג הזה גם הגיעה לסיומה עונת הפוטבול ואוהד הפוטבול הממוצע לא רואה לפניו שום דבר מלבד שבעה חודשים צחיחים יותר מהמדבר פה. בסופו של דבר, כמה שאנחנו מחכים לסופרבול כל השנה, הרי מדובר בחגיגה גדולה שמעורבת בהרבה עצב על סיומה של עוד עונה ואם ממש אתם רוצים ללכת עם הסימליות עד הסוף, אפשר להגיד שהשמיים במיאמי בכו על סופה של העונה. אם כי לדעתי במקרה הזה, אפילו אלוהי הפוטבול פשוט לא יכלו לסבול את העובדה שרקס גרוסמן משחק בסופרבול, והגירו דמעה או שתיים. מכיוון שהטור הזה הוא גם האחרון לעונה אני אנסה לסכם אותו בצורה קצת יותר אישית בהמשך, אבל קודם כמה מילים על הסופרבול עצמו.
לנסות לפרשן סופרבול זה בערך כמו לנתח גוויה אולי יש לזה ערך לימודי, אבל למי באמת אכפת? אבל מכיוון שאף פעם לא התביישתי מללכלך את ידי במקומות המטונפים ביותר (הנה חידה - האם יש יותר מטונף מרקס גרוסמן? כן, רקס גרוסמן בגשם. חכה, חכה, עוד לא גמרנו איתך) אז בכל זאת, כמה מחשבות על המשחק.
המודל של ברזיל
- הבטחתי לדבר על ההתאמות של פייטון, אז הנה. כאוהד ניו אינגלנד יצא לי לשמוע פעמים רבות אוהדים של קבוצות אחרות, וגם פרשנים, מתלוננים על שיטת הבול קונטרול המשעממת כביכול של הפאטס שהביאה להם שלוש אליפויות. שמעתי לא פעם ולא פעמיים אנשים שטוענים שטום בריידי הוא לא ק"ב גדול כמו שעושים ממנו - הוא בסך הכל בורג במערכת משומנת, הוא רק יודע למסור מסירות קצרות ולתת את הכדור לראנינג בק שלו, יש לו הגנה חזקה וכל מה שהוא צריך זה לא לעשות טעויות.
ובכן, גם אם אתם אוהדי קולטס או שונאי בריידי, אתם חייבים (טוב, לא ממש חייבים, אבל כדאי לכם) להעריך את האירוניה בעובדה שכדי לקחת סופרבול הקולטס נאלצו לזנוח הלכה למעשה את הפוטבול הספקטקולרי, שהביא לפייטון את כל האהדה (בצדק), לוותר על המסירות הארוכות והסטטיסטיקות (קשה להשיג 5,000 יארד בעונה רק ממסירות קצרות) ולשחק בדיוק את השיטה שהביאה לבריידי את הטבעות שלו. מסירה קצרה לאדאיי פה, ריצה של רודס שם, נטחן את השעון ומקסימום ניתן לוינאטיירי לבעוט שער שדה (אם כבר אירוניה, אז עד הסוף. מזל שהוא לא היה צריך לנצח את המשחק בשניה האחרונה. טוב, גם לזה רקס גרוסמן דאג. סבלנות, אנחנו כבר מגיעים אליך).
משעשעת אותי להפליא העובדה שלא מעט פרשנים טענו לפני המשחק שאינדי חייבים לקחת כי הם מייצגים את הפוטבול היפה (טוב שהם לא המציאו לזה איזה כינוי עם ניחוח זר, נגיד "ל-בל פוטבול"), ובסוף באים הקולטס עם פוטבול בסיסי, זה יהיה כמעט חילול הקודש להגיד בליצ'קי - ודווקא איתו הם מצליחים להשיג את התואר הנכסף בסופו של דבר. אח, אני אוהב את הריח של אירוניה טובה על הבוקר.
- כשחשבתי על זה עוד קצת הגעתי למסקנה שהקבוצה שהכי מזכירה לי את הקולטס של העונה היא ברזיל של 94'. במשך שנים ברזיל שיחקה כדורגל מלא השראה ולא הגיעה לכלום (אוי סוקרטס, אוי זיקו, אוי פאולו רוסי) ורק כשהיא עברה לשחק כדורגל "אירופאי" היא הצליחה לזכות באליפות עולם. שימו את פייטון בתפקיד דונגה, רג'י ויין בתפקיד רומאריו (הייתי משווה את דומיניק רודס לבבטו, אבל לאף אחד לא מגיעה השוואה כזאת) וקיבלתם את הקולטס מודל 2007. ארבעה משחקים שיחקו הקולטס בפלייאוף הזה ובאף אחד מהם הם לא שיחקו את הפוטבול שבזכותו הם השיגו את המוניטין שלהם, ומגיע הרבה כבוד לדאנג'י ומאנינג שעשו את הסוויץ'. אני בטוח שיש פה איזה שהוא לקח ללמוד, אבל תנו לי כמה שבועות להבין מהו.
- ועכשיו תור הגרוסמן. יש כל מיני סוגי ק"ב יש כאלה עם יד חזקה וקבלת החלטות טובה (פייטון, כמובן), יש כאלה עם יד חזקה אבל קבלת החלטות גרועה (נגיד, מייקל ויק), יש כאלה עם יד של בחורה אבל קבלת החלטות טובה (נניח פנינגטון) ויש רקס גרוסמן.
כשניסיתי להבין מה המסירות הארוכות של גרוסמן מזכירות לי, נזכרתי בשיעורי פיזיקה בתיכון, שבזכות מלחמת המפרץ מאותה תקופה, זכינו שיודגם לנו בהם איך עובד כוח המשיכה באמצעות טילי סקאד. הנה רקס גרוסמן מוציא סנאפ בשביל למסור (בהנחה שהוא עוד לא פימבל), הנה היד שלו הולכת אחורה והנה הכדור משוגר בזווית של 60 מעלות (אמרתי לכם שהוא משלנו, רואים שהאיש יודע לפרוק נשק). 20 שניות אחר כך, הכדור חוזר לאטמוספירה והרסיבר צריך להתמודד עם 2 מגינים, שגם אם הוא עבר אותם בדרך נס, כבר מזמן הספיקו להשיג אותו בזמן שהוא ממתין לכדור. אני יכול להישבע שבמהלך אחד ראיתי את הרסיבר של שיקגו מוציא פצירה מהכיס ומסדר את הציפורניים שלו בזמן שהוא מחכה לכדור (היי, גם הם סוג של כוסיות, אחרי הכל. וכן, רק בן אדם נשוי בכלל יודע מה זאת פצירה).
לאן נעלם תומאס ג'ונס?
- הרגע המשעשע במשחק לדעתי (חוץ מהגיטרה של פרינס, כמובן) היה כשבאחד הדרייבים של שיקגו בחצי השני הראו על המסך את הסטטיסטיקות של רקס גרוסמן. אני לא זוכר במדויק את המספרים, אבל אני חושב שזה היה משהו כמו 6 מ-8 ל-34 יארד וט"ד, בשביל רייטינג של 120. אני חושב שבאותה שניה הנקניקיה שלי נתקעה לי בגרון מרוב צחוק. איך האמריקאים אומרים Lies, damn lies and statistics. מי יודע, אולי עוד כמה שנים נראה אוהדי שיקגו שטוענים שגרוסמן בכלל לא נחנק בפלייאוף ויש לו ק"ב רייטינג מצוין.
- אבל, למרות הירידות על גרוסמן, התבוסה בסופרבול שייכת בלעדית ללאבי סמית וצוות האימון שלו. לא, בניגוד לכולם אני לא חושב שהוא היה צריך להחליף את רקסי במחצית או ברבע הרביעי ואפילו לא במהלך העונה אנשים שוכחים איזה ק"ב גרוע היה בראיין גריסי (בחייאת, האיש הוחלף בדנבר ע"י פאקינג ג'ייק פלאמר) אבל תוכנית המשחק ההתקפית שלו, בטח אחרי שרקסי הראה את מיטב הרפרטואר בחצי הראשון, היתה לא פחות משערוריה. נכון, ההגנה של הברס היתה רחוקה משיאה, אבל האמת הפשוטה היא שהגנה לא יכולה לעשות את העבודה כשהיא נמצאת 70% מהזמן על המגרש. אפילו אם לאבי לא היה משיג פירסט דאון משלוש ריצות, הוא לפחות היה מצליח להעביר 3-4 דקות (כולל פאנט ופרסומות) ונותן להגנה שלו לנשום.
במקום זה, הוא נותן לגרוסמן למסור, סליחה לנסות למסור, וההגנה שלו חוזרת למגרש תוך פחות מדקה על אינטרספשן או פאמבל או סתם שלושה אינקומפליט ברצף. הרגע שבו הבנתי ששיקגו לא ינצחו את המשחק גם אם הם ישחקו עד שקסטרו ימות היה איפשהו ברבע השני, כששיקגו הצליחו לחבר שתי מסירות רצופות מוצלחות והגיעו לדאון שני ויארד. כל מאמן מתחיל היה נותן את הכדור שלו פעם-פעמיים לראנינג בק שלו ומשיג פירסט דאון קל. לא לאבי, לא, הוא צריך למסור. מה קורה? סאק, איבוד של 10 יארד, סאק (אחרי פאמבל) איבוד של עוד 10 יארד, פאנט. מה בדיוק לאבי ניסה להוכיח בסופרבול הזה לא ברור לי, אולי שמאמן שחור יכול להיות בדיוק טיפש כמו מאמן לבן.
- מילה בכללי על הסופרבול. אני חושב שגם אוהדי הקולטס המאושרים יסכימו איתי שהסופרבול הזה לא היה בדיוק משחק לדורות, מבחינת האיכות שלו. אם מסתכלים אחורה, הרי שמאז האליפות הראשונה של הפטס ב-2001, ב-5 השנים האחרונות היה לנו רק סופרבול אחד באמת טוב (ניו אינגלנד מול קרולינה) ועוד ארבעה בינוניים (זה מיום ראשון) עד מחרידים (זה משנה שעברה). את הסופרבול הזה ראיתי עם אנשים שרובם מבינים מעט מאוד בפוטבול (או בקיצור ישראליים) ורובם הגדול איבדו עניין בערך במופע המחצית, כשאחד או שניים אפילו נרדמו. וזה לא שהיה בדיוק אמצע הלילה אצלנו. מה אני רוצה להגיד? האמת, אני לא בטוח, אולי פשוט הגיע הזמן שה-NFC ישכרו כמה מאמנים נורמליים, שלא יהיו שטיח לקבוצות מה-AFC. מגיע לנו קצת יותר במשחק הכי גדול של השנה, מאשר פרסומות דלוחות ומופע מחצית, מלהיב ככל שיהיה.
עת לסכם, חבריי
זהו, הגיעה שעת הסיכומים. אני לא הולך להשתפך פה יותר מדי ואפילו לא לכתוב שיר (מחווה שאני מקווה שתדעו להעריך אותה) אבל אני מניח שסוף העונה היא נקודה טובה לעצור שניה ולהסתכל אחורה (בזעם?). כשהתחלתי את הטור הזה, המטרה היתה להוסיף אספקט טיפה שונה לסיקור הרגיל, לנסות לעשות משהו שאתה רואה יחסית מעט בעיתונות הישראלית (מעולם לא הסתרתי את המודלים שלי לחיקוי בעיתונות האמריקאית) ולתת נקודת מבט שונה, זאת של האוהד, שגם חי באמריקה ויכול לתת את הפרספקטיבה שלו על החיים פה בראי הפוטבול. האמונה שלי היתה שהעובדה שפוטבול הוא ספורט יחסית לא מפותח בארץ ונמצא בשולי החדשות, תאפשר להפוך את הטור הזה לבסיס לדיון (תרבותי) בין הכותב לקוראים שיצליח לקחת את כל נושא הספורט בצורה קצת פחות רצינית מהרגיל ואם אפשר - יעלה חיוך מדי פעם (או בכי, במקרה של החריזה שלי).
אחת התיאוריות החביבות על חורחה לואיס בורחס היתה שהקורא הוא חלק בלתי נפרד מהספר ושהספר נכתב מחדש בעצם כל פעם שמישהו קורא בו, ע"י הפרשנות שלו. אם הייתי מנסה לתאר את מה שקיוויתי שנשיג פה, הרי שזה להביא למצב שבו כל קורא ואוהד יצליח למצוא את עצמו בתוך הטור הזה, גם אם הוא לא אוהד את אותה קבוצה כמוני.
אם הייתי מדען שמבקש לנתח את תוצאות הניסוי שלו, הייתי אומר שהוא הוכתר בהצלחה חלקית. בחלקים מסוימים של העונה הרגשתי שהצלחנו לייצר פה, באמצעות הדיאלוג הפורה בינינו לבין הקוראים, ובעיקר בין הקוראים לבין עצמם, סוג שונה של אמירה, כזאת שמסוגלת לדבר על ספורט גם בהומור ובציניות, שלוקחת את עצמה בחיוך ומצליחה להתעלות מעל הקטנוניות שמאפיינת בדרך כלל את הספורט בארץ. מצד שני, לפעמים הרגשתי שאנשים לקחו אותי ברצינות יתרה ודיון אמיתי נוצר לעתים רחוקות מדי, לטעמי. האם הקהל בארץ באמת מוכן לסוג כתיבה כזאת (לא, לא מחורבנת, את זה אני יודע. הכוונה לאישית)? אני לא בטוח. מה שכן, עוד לא התייאשתי.
בנימה אישית זאת, אני בכל זאת רוצה לומר כמה תודות לפני סיום (וואו, אני מרגיש כמו בבר מצווה). התודה הראשונה מגיעה לעורך שלי, האדון רוזנטל הנכבד, שמרים את מדור הפוטבול הטוב ביותר מהצד השני של האטלנטי (ומצליח, בדרך מסתורית משהו, לעשות את זה בלי לנקוף אצבע) על זה שהוא נתן לי יד חופשיה כל העונה לעשות את מה שאני רוצה, הלך עם השגעונות שלי עד הסוף, ותמיד היה במקום כדי לתת עצה נכונה ולקצץ קטע לא מתאים. התודה השניה תהיה ללא אחרת מי' הנפלאה, שהצליחה לסבול את מצבי הרוח שלי כל פעם שלא הייתי מצליח למצוא רעיון מעניין לכתיבה (ואלוהים יודע שזה קרה בתדירות שבועית כמעט), לא התנגדה שהחיים שלה יופיעו שחור על גבי מסך לכל עם ישראל, והכי חשוב שמרה לעצמה את דעתה כשמה שכתבתי לא עשה לה את זה או סתם לא עניין אותה. ואי אפשר בלי מילה טובה לכם, הקוראים, שדאגתם שתמיד אני אדע מה אתם חושבים, ובלי הפידבק שלכם, חיובי או שלילי, לטור הזה לא היתה זכות קיום.
יאללה, מתי מתחילה עונת הבייסבול?
