האירוע הכי מאוס בעולם

בשעות לפני הסופרבול צפיתי בשידור משחק ראגבי בין ווילס לאירלנד. ארוע ספורט בין עשרות שנים במסגרת אליפות שש האומות – שכוללת את ארבעת הלאומים הבריטים – אנגליה, ווילס, סקוטלנד ואירלנד (נבחרת מאוחדת של צפון אירלנד המשתייכת לבריטניה ואירלנד), צרפת (שצורפה לפני הרבה שנים) ואיטליה (שצורפה בשנים האחרונות). המשחק היה פשוט מעולה. ראגבי הוא משחק מאד אתי שמדגיש משמעת ולחימה. הוא גם משחק מלא טקסיות. בסיום המשחק הקבוצה המנצחת מסתדרת בשתי שורות ומוחאת כפיים לקבוצה המפסידה על המאמצים שלה.

בנוסף, אני משתדל לא להחמיץ משחקי ראגבי ביתיים של נבחרת ווילס מסיבה אחרת לגמרי. הצליל היפה ביותר שתשמעו במגרש ספורט בימי חייכם. הקהל הוולשי קם באופן ספונטני, בדרך כלל ברגע מכריע במשחק, ושר את ההמנון הבלתי רשמי של הראגבי הוולשי – bread of heaven. שיר כנסייתי מדהים שהפך פופולארי בכנסיות החופשיות של ווילס לפני מאה שנים בערך. לפני שנה החלטתי לסוע למשחק בווילס כדי לחוות את הרגע הזה באיצטדיון. בכדי שלא ישעמם לי בדרך נסעה איתי לווילס בחורה ישראלית צינית מאד בענייני ספורט. המשחק היה בין ווילס לסקוטלנד, ונאלצתי להסביר את החוקים בכל שתי דקות בערך. ואז הגיע רגע השירה הספונטנית. הבחורה מאד התאמצה לבלוע את הדמעות שנחנקו בגרונה כשהודתה ”שזה באמת מקסים מאד“.

ולמה הסופרבול הזכיר לי את זה? כי בואו נגיד שאני מאד מאד אופתע אם בהפקת המשחק בין ווילס לאירלנד הושקעו יותר מאחוז אחד מהכסף שנשפך על הסופרבול. אבל טעם טוב לא קונים בכסף והסופרבול לעולם לא ירגש אותי יותר מכל משחק ביתי של ווילס או סקוטלנד. לעומת הפשטות הנהדרת והמסורת של הראגבי בווילס, הסופרבול הוא אירוע מגעיל ודוחה. הדבר היחיד שאפשר להבין ממנו הוא שלאמריקאים ולליגת הפוטבול ולעולם הפרסום האמריקאי יש המון כסף. וגם שאמריקה חזקה. ממש חזקה. ושהם בטוחים שאם אין התקפה ארטילרית (סליחה, זיקוקים) הקבוצה המנצחת לא תבין שהיא ניצחה. ושחשוב מאד שאת ההמנון ישירו לא סתם אנשים פשוטים ביציע אלא מי שזכה במליון פרסי גראמי ומכר כמה עשרות מליוני תקליטים. ולחשוב שאנחנו כאן בוכים שממסחרים את הכדורגל.

ואת כל זה אני אומר כמי שבאמת מאד אוהב פוטבול. אני צופה במשחק הזה כי מבחינה ספורטיבית פוטבול מאד מעניין אותי. אחת הסיבות שנשארתי שפוי בצבא היא שהיה לי המון חומר קריאה על המשחק הזה. ואני עדיין בטוח שאל דייויס הוא אחד מאנשי החזון הגדולים בהיסטוריה של הספורט בכלל, ושלביל וולש, שבנה את הפורטי-ניינרס, היה את המוח המקורי ביותר בתולדות הספורט האמריקאי.

אבל משנה לשנה הסופרבול הופך ליותר ויותר בלתי נסבל. אני לוקח בחשבון אפשרות שגם בעבר הוא היה בלתי נסבל ואולי לא שמתי לב. אבל כיום יותר ויותר הוא מעורבב באלמנטים של פטריוטיזם נבוב וכוח צבאי. והפעם גם עמדו דקה דומיה לקרבנות הסופות בפלורידה. וזה היה ממש סמלי שעשו את זה בסמוך לתמונות של החיילים האמיצים שצופים בסופרבול בבגדד. כי כל אדיוט כבר יודע את הקשר בין הסופות הללו לסירוב החזירי של אמריקה לעשות משהו בקשר לזיהום הסביבה.

ואחר כך מתפלאים איך אחרי עשרים ומשהו שנים שהמשחק הזה כבר משודר לאירופה וגם לישראל עדיין צריך להסביר לצופים מה החוקים, ומי השחקנים ומה המסורת, ודי מהר עוברים לדבר על מספר הנקניקיות שיאכלו באמריקה ועל מחירי זמן פרסום. כי הסופרבול הזה פשוט אוטם את המוח והדבר האחרון שהוא גורם לאנשים זה חשק להתעניין בפוטבול.

אם הייתי מתבקש להמליץ למומחי השיווק של הפוטבול מה לעשות כדי שהעולם אולי יאהב את המשחק שלהם, הייתי ממליץ להם לשדר לעולם משחקים של גרין ביי בחורף. או משחק ביתי של הרדסקינס. או תכניות על המבנה הארגוני של קבוצה ושיטות האימון. או אולי משחק מכללות קלאסי עם יריבות אמיתית כמו USC נגד נוטרה-דאם או מישיגן-אוהיו סטייט. אלו אירועי ספורט איכותיים ומרגשים של ענף ספורט מרתק.

אבל למרבה הצער מרבית החשיפה של העולם למשחק הזה היא בארוע המתיש והמעצבן והגרוטסקי שקוראים לו סופרבול.

ונוסף על הכל שיקגו הפסידה.