אובדן האליפות מוחשי

התחושה בקרב מרבית הצופים במשחק הניצחון של בני השרון על מכבי תל אביב היתה של חוסר אמון. גם בתחילת הרבע האחרון, כשבני השרון הובילה ב-20 הפרש, הוחלפו ברחבי הארץ הודעות טקסט שמנבאות ניצחון לצהובים.

התחושות הללו טבעיות, שכן כל חובב כדורסל מתקשה להתרגל לרעיון שהאלופה הנצחית תפסיד תואר, אבל אם בני השרון הדהימה מישהו זה רק את אותם אוהדים. הניצחון של אפי בירנבוים ולי ניילון על מכבי אינו בגדר הפתעה, שכן מרבית האנשים ששוטטו מולם על הפרקט אינם קשורים במאום להיסטוריה ולמורשת של המועדון הגדול הזה. לא השחקנים, גם לא המנהלים.

בעונת 1998/9, אחרי הפסד למכבי ראשל"צ, החליטו האנשים הללו למנות את פיני גרשון למאמנם. מאז, במשך שבע שנים, הם כמעט לא טעו. אלא שמאז עזב גרשון לאולימפיאקוס, כמעט שלא עשו דבר אחד נכון. רק אתמול בצהריים, כשמכבי זכתה בעוד בית קל ביורוליג, נראה היה שלא תיענש על חטאיה המקצועיים. עד אתמול, היא הצליחה לעבוד על עצמה. רק ביום חמישי גברה על פנאתינייקוס הגדולה, בעיקר בזכות בית חם ושופטים אוהדים, ושימרה את האשליה לעוד כמה ימים.

אבל אפי בירנבוים, שהריח את הדם הצהוב ורצה מאוד לנצח, איננו ז'לימיר אוברדוביץ', שבא להפסיד. גם הקהל הביתי נבלע באוקיאנוס האדום של אוהדי הפועל ירושלים העוינים. מי שנשאר היה נוון ספאחיה, שהמשיך לנהל את המשחק בהיסטריה ולהנהיג מדיניות חילופים תמוהה. היו גם וויל ביינום, סימאס יסאייטיס ונואל פיליקס, הזרים הכושלים של מכבי, שהוסיפו החטאה או טעות על כל סל הירואי של שארפ או וויצ'יץ' - שרידי השושלת, שרידי הגאווה.

עכשיו נשמע ש"הדירקטוריון התכנס לישיבת חירום", בדיוק כמו לפני שמונה שנים. ההבדל הוא שכיום, כשהליגה מוכרעת בשיטת גביע, אובדן האליפות מוחשי מאי פעם. טלפונים בהולים יורמו לסוכני שחקנים, וגם החלפת המאמן תישקל בכובד ראש. חובבי הכדורסל ימשיכו לצפות שמזרחי ישלוף מהשרוול מהלך מבריק, בדיוק כמו שחשבו כששארפ קלע שתי שלשות מופלאות בדקות האחרונות. רק ששום דבר שהבוס וחבריו עשו העונה לא מעיד שלציפיה הזאת יש על מה להתבסס. אחרי הכל, בפעם האחרונה שמכבי שלפה, היא החתימה את יירטין.