Devastating היא אחת המלים הקשות באוצר המילים האנגלי. הרסני, הורס, קורע, בלתי ניתן לשיקום. כל דבר שתרצו לשים במקומה בעברית לא יצליח לתת את אותה המשמעות של המילה הקיצונית הזו. המפלה של אינדיאנפוליס לפיטסבורג בשנה שעברה היתה devastating. אחרי עונה שבה הקולטס איימו על שלמות ונכנסו לפלייאוף כפייבוריטים ברורים, הם חטפו מהסטילרס הפסד שאיים לפרק אותם לגורמים. להפסד כזה, בעיתוי כזה, קוראים בדיוק devastating. לא הרבה ספורטאים שלא קוראים להם פייטון מאנינג קמים אחרי הפסד כזה. לא הרבה מאמנים שלא קוראים להם טוני דאנג'י יכולים להמשיך לתפקד.
המהפכה של אינדיאנפוליס החלה בליל ה-7 בנובמבר 2005 בפוקסבורו. פייטון מעולם לא ניצח שם את הפטריוטס, עד אותו לילה שבו קבר אותם 21:40. זו הייתה תחילתו של מסע שנמשך כעונה וחצי, ובה ריטש מאנינג אויב אחר אויב שנקלע לדרכו, כמו במשחק מחשב מוצלח או בסרט של של שוורצנגר. לא יכול לנצח קבוצת הגנה בחוץ בינואר? עשה את זה נגד בולטימור. לא יכול לחזור מפיגור, או לנצח את ניו אינגלנד בפלייאוף? את שניהם הוא עשה בגמר ה-AFC. הגשם יפריע לו בגמר, משום היות הקולטס קבוצת דום (אולם סגור)? מי שהחליק על הדשא הרטוב ואיבדו כדורים כמו משוגעים היו שחקני שיקגו. מאנינג השלים את המהפכה כמו רוצח שכיר, ששם איקס אחרי איקס על כל מי שהיה צריך לחסל איתו חשבון בדרך.
אבל מה שהכי מפתיע במעמד היא הצורה שבה לקחו הקולטס את האליפות הזו. אליפות אפורה, שמלבד המחצית השניה מול הפטריוטס לא הגיעה במשחק קולטי אופייני. מאנינג היה ה-MVP של הסופרבול כי היה מתבקש לתת לו אותו, למרות שהיו שני שחקנים לפחות, ג'וזף אדאי ודומיניק רודס, שהיו טובים ממנו (סליחה - שכחנו את השלישי - פרינס). אז הוא לא בדיוק היה השחקן המצטיין במשחק, אבל הוא כן היה ה-MVP של הפלייאוף הזה.
כן, מה ששמעתם. בפלייאוף שבכולו זרק שלושה טאצ'דאונים, בערך מחצית המנה למשחק אחד של מאנינג 2004, בפלייאוף שהוכרע על ידי ההגנה ואדם וינאטיירי, בפלייאוף אפור מבחינה התקפית - בפלייאוף הזה מאנינג הוא המצטיין של הקולטס. כי הוא הבין שהוא יכול לנצח גם בלי להיות מאנינג. וגם כי הקולטס עצמם הבינו את זה.
די היה לראות את אינדיאנפוליס אחרי האיבוד שלו ברבע הראשון. הקולטס בפיגור 7:0, מאנינג זורק כדור שנחטף. תסריט שקרה לו בכל אחת מהמחציות הראשונות במשחקים הקודמים בינואר האחרון. כולם זוכרים את פרצופי הייאוש שהוא היה עושה בעונות הקודמות. במשחק הזה הוא אפילו לא מצמץ. גם לא ההגנה של הקולטס, שעלתה בפרצופי "גו גט'ם" ונתנה לו מהר את הכדור בחזרה. בדרייב הבא הוא רשם את אחד ממהלכי המשחק, המסירה ל-53 יארד לרג'י וויין כשהברס צוללים לו לרגליים. זה מאנינג מודל 2006, אחד שיודע שכשהמצב קשה, יש צד שני לקבוצה הזו של אינדי. קוראים לו "הגנה", והוא לא התבייש להשתמש בה יותר מפעם אחת.
מאמן לרב אמן
ולהגנה הזו של הקולטס אחראי טוני דאנג'י, האיש שהפך ברבות השנים לסוג של בבושקה לאביו הרוחני, מרטי שוטנהיימר. דאנג'י בונה קבוצות יותר טוב מכמעט כל מאמן אחר ב-NFL. אבל הוא אף פעם לא ידע לעשות את מה שיהפוך אותו למאמן גדול באמת - להראות להן איך עושים את זה בפלייאוף.
דווקא בעונה הזו סופרבול לא היה בכלל בתכנון, על הנייר. באותו משחק ב-10.12 נגד ג'קסונוויל, רק שלושה שבועות לפני הפלייאוף, הקולטס חטפו תבוסה 44:17, עם 375 יארד של הג'אגוארס על הקרקע. בשלב הזה מה שהיה ברור לכולם עוד קודם היה מובן - כדי לנצח את אינדי צריך לרוץ ולרוץ. גם העובדה שהקולטס עצמם ידעו את זה לא עזרה להם לצאת מהבוץ בכל פעם שרץ בינוני פלוס עמד מולם.
שבוע אחד בלבד היה לדאנג'י להכין את השחקנים שלו לפלייאוף, לעשות סוויץ' כמעט בלתי אפשרי. מולו ניצב לארי ג'ונסון, אחד מטובי הרצים בליגה. הוא שיתק אותו על 32 יארד בלבד. אחר כך, בבולטימור, הפרסות לא נתנו מרחב נשימה לג'מאל לואיס. ניו אינגלנד פתחה את משחק הקרקע ברבע הראשון, אבל דאנג'י גרם לבליצ'יק בכמה עצירות לאבד את הצפון ולהתחייב טוטאלית למשחק המסירה בשלושת הרבעים הבאים. זה אולי קצת נבלע, אבל זו הייתה אחת המהפכות המרשימות שנראו במשחקי הפלייאוף של השנים האחרונות, בכל ספורט. מומנטום הוא עניין חשוב בפלייאוף, ומי כמו דאנג'י עצמו יכול להעיד על כך. הקולטס הגיעו בלי מומנטום, עם ארבעה הפסדים בשבעה משחקים, והפכו את עורם ברגע, למכונת הגנה אימתנית, מלוטשת ומשומנת, שלא נותנת לרוץ או להרוויח עליה יארדים אוויריים.
אבל דווקא ביום חגו הצליח דאנג'י להרגיז. "אני שמח להיות המייצג של ראשון המאמנים האפרו-אמריקאים שזכו בסופרבול, אבל אני יותר גאה בי ובלאבי על כך שאנחנו נוצרים אדוקים, שמראים שאפשר לעשות את זה בדרכו של האל. אנחנו יותר גאים בכך".
אין כמובן טרוניה על כך שדאנג'י מרגיש שליח של אוכלוסיית השחורים. מה שכן מקומם הוא השימוש הנלוז באלוהים. אמר פעם הקומיקאי ג'ימי קימל: "כולם מודים לאלוהים אחרי פעולה מוצלחת. מעניין יהיה לשמוע אותם מודים לו אחרי כישלון. משהו כמו 'תודה אלוהים שהפלת לי את הכדור מהיד'". אלוהים עשה לטוני דאנג'י דבר נוראי בשנה שעברה. יותר גדול וכואב מכל ניצחון או הפסד בסופרבול. השימוש בו הוא ציני כלפי דאנג'י עצמו יותר מאשר כל צופה מתוך מאות המיליונים שראו את הנאום שלו בשידור חי ברחבי העולם.
המלכוד של לאבי
במחזור ה-13 של העונה, שיקגו ניצחה את מינסוטה 13:23. זה היה ניצחון שהושג בזכות ההגנה, למרות יכולת חלשה של רקס גרוסמן. "רקס הוא הקוורטרבק שלנו. אנחנו 2:10, הוא הקוורטרבק שלנו", אמר לאבי סמית' בתגובה לשאלה אם הוא שוקל להחליף את הקוורטרבק בבראיין גריסי. הוא נשאל שוב ושוב ענה "אנחנו 2:10". ככה משהו כמו שלוש או ארבע פעמים.
לאבי העביר מסר ברור: אני מנצח וזה מה שחשוב. זה היה מסר נכון, עובדה שהקבוצה שלו הגיעה למרחק של רבע אחד מזכיה בסופרבול. למרות שהקולטס שלטו במשחק ללא עוררין, הברס נכנסו לרבע הרביעי בפיגור 22:17 עם כדור בידיים. יכול להיות שהברס היו נדלקים יותר מגריסי, אבל ממש לא בטוח שהכישרון המבוזבז הזה, שלכל אורך הקריירה לא עמד בציפיות, היה נותן את המסירה המכרעת לברנרד בריאן בגמר ה-NFC נגד ניו אורלינס. גרוסמן נתן ובאותה מסירה גם שינה קצת את הרוחות סביבו.
הסופרבול, לעומת זאת, היה מפגן בושה גדול שלו. לא היה, כפי הנראה, בהיסטוריה קוורטרבק גרוע יותר מגרוסמן שהגיע לריקוד הגדול. ההופעה שלו עוד תיכנס לספרים לצד נסיון הבעיטה המביך של גארו יפרמניאן ממיאמי דולפינס נגד וושינגטון בסופרבול של 1972. הוא היה מזעזע ופשוט קרס תחת המעמד. ולא שהחברים שלו לא נתנו לו את ההזדמנות. החזרת הבעיטה של הסטר והריצה הענקית של תומאס ג'ונס, שסידרה לגרוסמן את הפעולה החיובית היחידה שלו, טאצ'דאון למוחסין מוחמד, היו אמורות לשמש קרקע נוחה לגרוסמן. אבל הוא מעד, תרתי משמע, כמה וכמה פעמים.
וכאן חוזרת הדילמה אל לאבי כבומרנג. עניין ה"מה היה קורה אילו" המפורסם. אז מה באמת היה קורה אילו? קשה לדעת ולא נכון לשפוט. במהלך המשחק ואחריו שאלתי שלושה חברים אם ומתי לאבי היה צריך להכניס את גריסי למשחק. אחד אמר שאחרי המחצית, השני אמר שבסיום הרבע השלישי והשלישי אמר שאין לו מושג. קל להיות קוורטרבק של אפטר-פארטי, אבל תשובה חד משמעית אין כאן.
ונגיד שללאבי עבר בראש להחליף את גרוסמן, השאלה היא מה הנחה אותו. יכול להיות שהוא אמר: "וואלה, אין מחר, אבל זה מה שיש לי ועם זה אנצח". או ששינן שוב ושוב את הקלישאה ש"אתה רוקד עם מי שהביא אותך", או שחשב, וגם זו אפשרות שלא כדאי לבטל, על הקריירה של גרוסמן. כי גרוסמן של אחרי הסופרבול הזה הוא בכל מקרה דמות שיהיה לה קשה מאוד להלך ברחובות שיקגו בשבועות הקרובים. יש מצב שלאבי חישב את הסיכון שבהוצאתו, לא רק במשחק (מי מבטיח שגריסי הקר היה עושה פעולות טובות יותר?), אלא כלפי כל הקריירה של הקוורטרבק שלו. תמימות או גבהות נפש, ראייה קדימה או קיפאון מחשבתי? ללאבי הפתרונים.