מחשבות בעקבות האסון בסיציליה

הדבר היחיד שיש לי להגיד על המוות של שוטר במשחק ליגה איטלקית, בעקבותיה הופסקו המשחקים שם עד להודעה חדשה, הוא שאני לא המום. כי האלימות בכדורגל האיטלקי מחרידה כבר כמה שנים, כשראשי הכדורגל לא עושים דבר בעניין. הם לא עושים דבר כי הם עצמם מתבוססים בשחיתות. שחיתות בגללה יובנטוס עכשיו בליגה השניה וטבלאות הליגות הבכירות מחוררות לחלוטין בהפחתות נקודות.

הדבר הזה לא נעלם מהציבור באיטליה. הציבור הזה מפנה עורף לליגה שלו. אף אחד לא רוצה לראות כדורגל מושחת ואף אחד לא רוצה להיפצע או להיהרג במגרד כדורגל. ממוצע הצופים באיטליה ירד בתוך שש שנים מ-29,000 ל-19,000. שליש מהצופים. השנה יש ירידה של 3,000 צופים. ואין לכך כמעט קשר להורדה של יובנטוס. יובה עצמה איבדה רבע מהצופים שלה בחמש השנים שקדמו לירידה.

הדוגמא האיטלקית רק ממחישה כמה אלימות, סלחנות כלפי אלימות, שחיתות ועצימת עיניים כלפי שחיתות, יכולים להחריב ליגה. כי הרקבון הזה מתרחש על רקע כדורגל מעולה. איטליה זכתה בקיץ באליפות העולם. בניגוד ללא מעט אנשים אני חושב שהיא זכתה בו בכדורגל מרשים מאד. בזכות דור פנטסטי של כדורגלנים שמשקפים כדורגל מעולה והתקפי בכל הליגה. אם נדמה לכם שהמילה ”התקפי“ השתרבבה בטעות למשפט הקודם, תבדקו את ממוצע ההבקעות באיטליה לעומת אנגליה או צרפת או ספרד.

וכאמור, כל תקופת הזוהר הזו בכדורגל האיטלקי, שווה לאפס. בעיני הקהל האיטלקי עצמו.

*

למרות הפער העצום בין הכדורגל האפסי בישראל לזה באיטליה, יש כאן איזשהו מוסר השכל. כי דבר אחד דומה בכדורגל האיטלקי והישראלי. הבעלות על הקבוצות. כמו באיטליה גם בישראל הבעלות על הקבוצות היא של כל מיני עשירים ומתעשרים מוחצנים, שחצנים ואינטרסנטים – עם אינטרסים שנוגעים בכלכלה, פוליטיקה ויחסים עם שלטון החוק. אלו, באיטליה וישראל, הם המתכון לריקבון מוחלט.