וול סטריט

ראג'ה בל (פיניקס סאנס):

מה רציתם, עוד פעם את סטיב נאש? מה הוא כבר עשה הפעם? אז הוא הרבה יותר טוב עכשיו מהשנתיים שנתנו לו MVP, ופתאום בגיל 33 הוא מעמיד ממוצעים של 19.6 נקודות ו-12 אסיסטים ב-53.7 אחוזים מהשדה ו-49.6 אחוזים מהשלוש, כולל עוד יותר מנהיגות וקילר אינסטינקט מבעבר, וב-12 המשחקים האחרונים הוא מחלק בממוצע 14.3 בונבוניירות. לא ביג דיל. אפשר לדבר גם על שון מריון, אמארה סטודמאייר וליאנדרו ברבוסה, אבל הפעם תורו של ראג'ה בל, עוד אחת מהתופעות של פיניקס שאי אפשר שלא לדבר עליהן. הסטופר ההגנתי של מייק ד'אנטוני לא מסתפק בהגנה ובאנרגיות, וצולף השנה שלשות בקצב מפחיד. כמעט 3 למשחק מאחורי הקשת, במגמת עלייה תמידית. ב-11 המשחקים (לא כולל זה מול הספרס, אותו עזב מוקדם עם פגיעה בברך), בל לא הפסיק לצלוף, סיפק 17.6 נקודות עם 3.8 שלשות למשחק ב-51 אחוזים.

כריס בוש (טורונטו ראפטורס):

בריאן קולאנג'לו יכול להתענג על המכונה המשומנת שבנה בפיניקס, אבל בינתיים הוא כבר בפרויקט הבא שלו. אם מישהו זקוק היה להוכחה נוספת לכך שמדובר בגאון, שיבדוק מה עובר על הראפטורס בזמן האחרון. הם כבר עם מאזן 23:23 (נכון ליום שישי), ראשונים בבית היורוליג (שמוכר גם כבית האטלנטי) ועם מקום בפלייאוף גם בלי קשר לראשות הבית, בזכות חולשת המזרח. בוש חזר מפציעה בדיוק לפתיחת השנה החדשה וחזר רעב. הוא הוליך את הקנדים לינואר של 10 נצחונות ו-5 הפסדים, עם 25.4 נקודות ב-54.7 אחוזים מהשדה, 9.4 טיולים לקו (מהם קובר 75.2 אחוז), ומוסיף 9.1 ריבאונדים ו-1.6 גגות. הוא נבחר לפתוח בחמישיית המזרח באולסטאר יחד עם חבריו למחזור דווין וויד ולברון ג'יימס, וגם קיבל את הכבוד להיות שחקן החודש במזרח. לידו מככבים טי ג'יי פורד (וחוזה קלדרון, כשפורד פצוע) ואנתוני "אותנו זה לא מפתיע" פארקר, שצולף שלשות בלי הבחנה (2.1 למשחק בינואר ב-53 אחוזים). אם הם ימשיכו בקצב הזה המקום הרביעי במזרח יהיה שלהם, כי קשה להאמין שהשאריות של הנטס יעמדו בקצב.

אלטון ברנד (לוס אנג'לס קליפרס):

במקביל לעלייה במניות של שמעון פרס, גם הקליפרס התעוררו פתאום. מישהו צריך לבדוק יותר לעומק את הקשר הזה (מעניין אם הסוף יהיה דומה). די בשקט הם עקפו את מינסוטה וגולדן סטייט בסיבוב והתמקמו להם במקום השמיני במערב, אחרי שניצחו שישה משבעת האחרונים. החזרה של סם קאסל והשדרוג של אלטון ברנד הן הסיבות העיקריות לכך. לכל אחד יש גבול למה שהוא מסוגל לספוג, וכשברנד ראה את זק רנדולף עוקף אותו ברשימת המחליפים האפשריים לאולסטאר, זה כנראה היה הגבול שלו. בריצה המוצלחת האחרונה הוא דופק כרטיס עם 25.3 נקודות ב-63.3 אחוזים מהשדה, 8.3 קרשים, 1.7 גניבות ו-3 בליקות. אם אלג'ין ביילור יצליח למצוא בסוף טרייד מוצלח לקורי מגטי אולי הקליפרס עוד יוציאו משהו גם מהעונה הזאת.

ג'ראלד וואלאס (שארלוט בובקאטס):

כדאי לבדוק מה יש במים של שארלוט שגורם לכל מי שעובר לשם להישאר פצוע כרוני לכל החיים. כשההורנטס היו בעיר כיכבו שם בארון "המתפרק" דייויס וג'מאל "נגמר לי הסחוס בברכיים" מאשבורן, עכשיו תור הבובקאטס, והם מחזיקים באוסף הנוטים להיפצע המרשים בליגה. אמאקה אוקפור עלול להישבר כל רגע, שון מיי לא מצליח לסחוב את עצמו, וברווין נייט ממציא איברים בגוף כדי להיפצע בהם. היחידים שנראים בריאים אצל החתולים הם ריימונד פלטון ואדם מוריסון, אבל באחוזים ששניהם קולעים אולי עדיף שינוחו קצת.

גם ג'ראלד וואלאס הוא מהשחקנים האלה שמופתעים כשהם גומרים עונה עם יותר מ-60 משחקים, אבל כשהוא משחק טוב קשה לפספס אותו. ב-8 משחקים מאז חזר הפורוורד האתלטי מהפציעה החודשית שלו הוא לוהט. איך 22.8 נקודות ב-54.6 אחוזים, כמעט שלשה, 8.9 הליכת לקו, 9.1 ריבאונדים, 2.9 אסיסטים, 1.9 חטיפות ובלוק נשמעים לכם? הוא הוליך את הבובקאטס לחמישה נצחונות במשחקים האלה ולשיאו הגיע עם 42 נקודות על הראש של הניקס. כדאי לאוהדי שארלוט למצות את חווית הג'ראלד שלהם עד הפעם הבאה שייכנס עם הברך בקרש של הסל או משהו כזה, או עד שיעזוב כשחקן חופשי בקיץ.

לברון ג'יימס (קליבלנד קאבלירס):

לאחר שנים של תהיות, ויכוחים ודיונים מיוחדים באו"ם, עושה רושם שיש תשובה לשאלה שמעסיקה מליונים ברחבי העולם - זה אנושי. זה מסוגל להיפצע, זה מחטיא עונשין, זה לא ממשיך להתקדם לכיוון ממוצע טריפל דאבל, וזה לפעמים גם מתוסכל. הקאבלירס ממשיכים לנצח את רוב המשחקים ולהישאר במאבק על ראשות המזרח, אבל נדמה שבדרך הלכה לאיבוד התחושה שהם יכולים להגיע הכי רחוק שיש, רק כי יש להם את השחקן הכי טוב בעולם. לרגעים זה מתפרץ מחדש, אבל מיד נרגע. לברון לוקח על עצמו העונה פחות מאשתקד, ונמצא בירידה קלה כמעט בכל קטגוריה (27.2, 6.8 ו-6.1) כולל ירידה עצומה באחוזי העונשין (מ-73.8 בעונה שעברה ל-69.4 העונה ו-65 ב-2007). אולי הוא פשוט נח קצת ויתעורר במרץ לקראת הפלייאוף? אולי הוא מעט מיואש מההיעלמות של החברים במאני טיים? אולי הבאסה היא מהמחסור בשחקנים שמתאימים לו? אולי הוא חולם על פיל ג'קסון משלו? או שאולי הוא באמת אנושי.

דארקו מיליצ'יץ' (אורלנדו מג'יק):

כדי לחזור לפרופורציות, הנה השחקן שנבחר מיד אחרי לברון בדראפט, ולפני כרמלו, בוש ו-וויד. הילד עוד לא בן 30, אבל לא מזמן חגג יום הולדת 22, וזה אומר שהיו לו כבר מעל ל-1,000 ימי חסד. זו הייתה אמורה להיות שנת הפריצה שלו, אבל הפעם במקום האחים וואלאס בדטרויט הוא נאבק על מקום בחמישייה עם טוני באטי באורלנדו. התוצאה - 7.4 נקודות ב-41 אחוזים מהשדה, 5.2 ריבאונדים ו-1.7 גגות בקצת יותר מ-22 דקות. למישהו יש עוד סבלנות לחכות? למי שיש, שיעקוב אחרי מעשיו של הסרבי בשבועיים-שלושה הקרובים, שכן גרנט היל פצוע ויש יותר מקום ברוטציה.

אבל דארקו הוא כרגע הבעיה הקטנה של המג'יק המידרדרים, שהפסידו שמונה מעשרת האחרונים, ובמניות הקבוצתיות הם הכי קפואים יחד עם הקינגס (את הסלטיקס אף אחד לא סופר כבר). ההתקפה לא זורמת, ג'מיר נלסון שוב נעלם, ג'יי ג'יי רדיק מעולם לא הופיע, ודוויט הווארד יצטרך להחליט עד הקיץ אם הוא פרנצ'ייז פלייר של קבוצה גדולה או לא. כמה שהם צריכים סקורר אמיתי, מישהו בסגנון של טימאק. רגע, לא היה להם את טימאק לא מזמן? כן, הם נתנו אותו ליוסטון תמורת סטיב פרנסיס וקטינו מובלי, או במילים אחרות - תמורת טרבור אריזה.

שון ליבינגסטון (לוס אנג'לס קליפרס):

קאסל היה מושבת לחלק גדול מהעונה, ואפילו נסע לחופשה בכוכב הבית שלו לכמה שבועות כדי לבדוק מה ליבינגסטון למד ממנו בשנה וחצי שלהם יחדיו. מסתבר שלא יותר מדי. ליבינגסטון אולי נתן כמה הצגות מרשימות מבחינת מספרים, אבל הקליפרס בהנהגתו לא תפקדו והרבו להפסיד. ברגע שקאסל חזר סופית לתפקוד מלא גם ברנד פתאום שב ליכולת מהשנה שעברה (עונת הקריירה שלו, בדיוק בעונה שקאסל הגיע לקבוצה, ולא במקרה). יחס הפלוס/מינוס של קאסל - היחס בין התוצאה בדקות שהוא משחק לתוצאה בדקות שהוא לא - עומד על 5.7+ לטובה הדקות. היחס של ליבינגסטון הוא 4.2-. אז נכון שמדובר ברכז בן 21 שצריך כמה שנים כדי ללמוד לנהל משחק, אבל כדי להיות ברמה של קאסל צריך שיהיה בו משהו גנטי באופי, שעושה רושם שאין לו. גם כריס פול בן 21 ודרון וויליאמס בן 22, אולי עם שנה-שנתיים בקולג' ליבינגסטון היה היום ברמה שלהם (דייויד שטרן מהנהן בהסכמה)?

ברוס בואן (סן אנטוניו ספרס):

בואן במניות הקרות? מאיפה זה הגיע? לא מההגנה, הוא עדיין מנהיג, בדרכו המעודנת, את אחת ההגנות הטובות בליגה, אם לא הטובה שבהן. הבעיה היא בהתקפה. ינואר 07 הוא כנראה החודש החלש ביותר של הספרס בשנים האחרונות (בניגוד מוחלט לשנים עברו), עם תשעה נצחונות ושבעה הפסדים (וכבר הוסיפו הפסד לסאנס בפברואר). השלישייה המרכזית דווקא מתפקדת היטב, ואף למעלה מזה, (בעיקר אמורים הדברים על טים דאנקן בעונה, שרחוק מלגמור את הסוס), אבל סביבם ישנה שממה - רוברט הורי בתנומת חורף שייתכן שלעולם לא יתעורר ממנה, אם מייקל פינלי לא היה קולע את שלשת הנצחון נגד הלייקרס היינו שוכחים שהוא קיים, פבריסיו אוברטו דעך במהירות ורק ברנט בארי נותן הצגות (אולי כי אגר כוחות במשך שנתיים אנמיות). בהפסד לפיניקס, למשל, הצוות המסייע של השלישייה קלע 15 נקודות, מתוכן 10 של בארי. מרשים.

מה שמחזיר אותנו לבואן. לעומת כל האחרים, ההגנה שלו הכרחית ומשאירה אותו על המגרש לדקות ארוכות, אבל החור שהוא יוצר בהתקפה מתחיל להעיק על המשחק של הספרס. קבוצות יכולות להחביא נגדו שחקנים בהגנה, ואם בשנים הקודמות הוא עוד ניסה לגוון את משחקו עם חדירות, העונה יותר מחצי מהזריקות שלו הן שלשות. לאחרונה גם האחוזים שלו בקטגוריה הזו נמצאים בירידה, כשבינואר קלע ב-38 אחוזים מהשדה וב-30 אחוזים מעבר לקשת. בשמונת ההפסדים ב-2007 הוא קלע בסך הכל 11 זריקות מ-52 נסיונות, והסתפק ב-4 נקודות למשחק. ככה יהיה קשה לספרס לנצח בפלייאוף.