החמישייה הטובה
1. ליגה משלהן. שתי הקבוצות היחידות אשר בשלב זה עומדות עם פחות מ-10 הפסדים הן דאלאס ופיניקס. אלו גם שתי קבוצות שהחלו חלש את העונה ומאז שורפות את הפרקט, את הסלים (ואפילו את החזיות), וגם שתי הקבוצות שהכי כיף לראות העונה. ההייפ סביב פיניקס מוצדק, והמשחק שלה רווי השראה וגורם לפעמים לרצות לנשק מישהו באמצע הרחוב. דאלאס מגיעה מכיוון אחר, בניצוחו של המאסטרו הגרמני דירק האיום נוביצקי, וההגנה שמנהיג הגרנל אייברי ג'ונסון. פיניקס היא הראשונה אי פעם לצבור רצף של 16 ניצחונות רצופים פעמיים, עוד לפני האולסטאר, ודאלאס סתם לא צריכה שיאים מיוחדים כדי לנפנף כל קבוצה אפשרית. כך או כך אי אפשר לחכות למפגש בין השתיים בפלייאוף. ממילא עד אז הכל הבל הבלים.
2. מוווווו. בשבילכם - "איש השוקולד פרה". מוריס וויליאמס, הידוע בעיקר כמו וויליאמס, הוא אחד המועמדים הטבעיים לזוכה בקטגוריית "השחקן המשתפר" של העונה. עם כדורסל חצוף, מלא השראה, הרפתקני ושובה עין, מווווו הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו ל-NBA השנה, ואין כמו משחק החזרה שלו מפציעה שהשביתה אותו ל-9 משחקים עקב פגיעה בכתף כדי להוכיח את זה. 30 פצפוצי שוקולד, 10 ביסים שחולקו לחברים, 6 קוביות על הלוח ו-2 גניבות חפיסות של אחרים הדגישו כמה השוקולד טעים. וזה אחרי 20 יום בחוץ. וחוץ מזה, מי שראה את הסל האחרון שלו במשחק החזרה מול הניקס, שהגיע בזריקה חסרת אחריות שנכנסה, יודע שמדובר בשחקן שפשוט כיף לראות, אלא אם כן אתה הרכז של הקבוצה השנייה.
3. סוויט סיקסטין. אף אחד לא מופתע כשג'מאל קרופורד לוקח לפעמים 25 זריקות במשחק אחד. אפילו כשהאחוז השנתי שלו לא מגיע ל-40, ואחוז הקריירה שלו בקושי נושק ל-40, יפה שיש לו את הביטחון והחוצפה לירות חופשי בלי לחכות להוראה מגבוה. ובניו יורק, ברוך השם, אין ועדות חקירה. אבל ג'מאל הוא גם שחקן של רצפים, ורצף אחד כזה חיכה למיאמי במשחק ב-26 בינואר, כאשר נחה המוזה על קרופורד בדרך ל-16 קליעות רצופות, מכל הטווחים, המינים והסוגים. בסוף הערב חיכו לשחקן, שאפילו לא חתום על מקום בחמישייה, 52 נקודות בחדר ההלבשה (ב-20 מ-30 מהשדה, כולל 8 מ-10 מאחורי הקשת), ושני ענקים בדמותם של שאקיל אוניל ודווין וויד שוב הלכו לישון עם צלחת האליפות משנה שעברה כדבר היחיד שנותר כדי לחמם אותם בלילות ינואר הקרים ונטולי הניצחונות.
4. חיים חדשים. אל הרינגטון מצא חיים חדשים בגולדן סטייט, אצל נלי והילדים. בייבי אל נחת הישר אל הנישה המושלמת בשכונה של הלוחמים, והוא בגרוב בלתי מסתיים. רק אל תעירו אותו. מאז הטרייד הרינגטון קולע לו מעל 22 נקודות למשחק, כ-2 שלשות בממוצע, וכל זה בלמעלה מ-50 אחוזים מהשדה. בנוסף, משחק הריצה וריבוי הניסיונות בהתקפות הקצרות מריצים אותו לקרוב ל-7 זריקות מהקו בממוצע כל לילה, ל- 2.5 אסיסטים ואפילו ל-2 חטיפות למשחק. מה נגיד ומה נאמר, השחקן חובב הנדודים אולי מצא בית חם. ועוד אחד שיושב עליו בול.
5. כרמלה גרוס ואייברסון. ממש להקה נהייתה שם בדנבר, ומי שפספס השבוע את החיבוק בין כרמלו אנתוני ואלן אייברסון כנראה לא ראה אהבה מימיו. קצת מצחיק לראות את כרמלו הצעיר אבל הגדול פיסית מחבק את אייברסון המבוגר יותר אך הקטנצ'י'ק (מטר שמונים על עקבים) כאילו היו אבא ובן. אבל עזבו את הגימיק - מלו ו-AI נראים יחדיו כמו הדבר האמיתי, ומתחילים להיראות כמו צמד השלפנים המהיר במערב, ההצגה שכוווולם חיכו לראות (כנראה צמד הגאנרים הגדולים ביותר ששיחקו ביחד מזה שנים ארוכות). נגד יוטה, למרות ההפסד, ראינו 70 נקודות משני החברים החדשים ביחד, וכאשר הם יתחברו סופית, עם עוד קצת דבק ומרכוס קמבי אחד, דנבר תהיה קבוצה שאף אחד לא ירצה לפגוש בפלייאוף.
החמישייה הרעה
1. קיפאון של ינואר. לברון ג'יימס בא לפגוש את דווין וויד, או להיפך. נשמע מעניין? מרתק? משחק חובה? הייתם חושבים ככה, אבל כרגע צריך לקום בשלוש לפנות בוקר ולסכן את חיי הזוגיות כדי לראות את שתי הקבוצות משחקות. אם נצא מנקודת הנחה שאם תקומו יהיה שידור בטלוויזיה, עדיין לא שווה כי הכוכבים הגדולים לא יכולים להציל אותנו משיעמום טוטאלי של בינוניות וחוסר יכולת קולקטיבי. משחק בין מיאמי וקליבלנד כיום יוביל קרוב לוודאי לשינה אפילו אם ישוחק באמצע הצהרים. שתי הקבוצות הפסידו ביחד 12 מ-20 המשחקים האחרונים, וזה לא בכדי. הן פצועות, חבולות, לא מתואמות וחסרות כיוון. בינתיים.
2. סאקי סאקטו. פשוט לא נשאר כלום מהקינגס. עוד יש שם כמה שמות כמו מייק ביבי, בראד מילר, קווין מרטין, רון ה"טרו ווריור" ארטסט ושאריף עבדור ראחים, אבל אין מעבר לשמות האלו כלום. חלל ריק. ואקום מטריד. משהו עצוב. סקרמנטו כל כך עלובה שהיא כבר מקבלת פור ב"ווינר" במשחקי בית גם מול קבוצות מהמזרח. פלייאוף לא יראו בבירת קליפורניה השנה, ובכלל מאזן חיובי הוא סביר שם כמו האפשרות שמדינת ישראל נקייה משחיתות ומהטרדות מיניות, אבל עד מתי אפשר להמשיך להביך ככה אפילו את אחרוני המאמינים בקהל הביתי?
3. קטרינה חוזרת. ניו אורלינס עברה העונה סופת פציעות וכמעט ונותרה ללא קבוצה. פז'ה סטויאקוביץ' מושבת לחודשיים-שלושה, שנה-שנתיים, קריירה-קריירותיים; דייויד ווסט נח בבית כמה שבועות בעקבות ניתוח, וטרם הותיר חותם מאז שחזר; כריס פול נפצע לחודש, ובניגוד לשנה שעברה, לא הצליח לחזור מהר (אולי הוא חלה בשפעת אודן-דוראנט שמחסלת את פול פירס?), ואפילו בובי ג'קסון המחליף משחק פה ושם בין פציעות שלא מאפשרות לו לעשות שום דבר ראוי לציון. כששחקנים כמו ג'אנרו פארגו, דווין בראון, ורסואל באטלר מוליכים את הקבוצה, אפשר להבין שהרבה מהתקוות של העונה שעברה לא נשאר. בסופו של דבר היא תקבל בחירה נחמדה ולא יותר בדראפט. איזו עונה מבוזבזת.
4. אנלאקי לוק. היה היה פעם שחקן בשם לוק רידנאוור. אפילו שחקן לא רע בכלל. לא מזמן הוא היה כאן, שרף את הפרקט עם מספרים שלא ביישו את קירק היינריך. אבל עכשיו, איפה הוא עכשיו? אולי מתרגל גמרא באיזו מערה נסתרת בהרי הרוקיס? אולי שותק בוויפסנה בנגב? כל סברה באה בחשבון, והפתרונים למאמן בוב היל, שכנראה ייקח אתו את התשובות אל התפקיד הבא, לאחר שיפוטר ממשרת האימון בסיאטל הכושלת. בכל מקרה, לוק שלנו לא חצה את קו 30 הדקות למשחק כבר 14 משחקים ברציפות, לא קלע יותר מ-13 במהלך התקופה, ולא עשה דבר מה משמעותי, חוץ מלצנוח באחוזי הקליעה ולאבד את הביטחון. ארל ווטסון משחק לפניו כרכז פותח, וככה, חברים, טוב לא יהיה.
5. אחת... שתיים... שלוש? אורלנדו נראתה בשליש הראשון של העונה כמו אחת הקבוצות הכי מגניבות במזרח, והיו כאלו שהרחיקו לכת לומר אפילו בליגה. אבל בינואר פג הקסם ואפילו (ובעיקר) אורי גלר לא יכול לעזור למג'יק למצוא מחדש את הקסם. אורלנדו הפסידה 8 מ-11 המשחקים האחרונים, ופתאום מבינים בפלורידה שדוויט האוורד הוא לא הגו-טו-גאי הקלאסי (רק משאבה אנושית מפלצתית. בינתיים), ושאר הצוות המסייע (ג'מיר נלסון המאכזב, גרנט היל העדינצ'יק והידו טורקוגלו הבינוני) לא מספיקים כדי לשמור על אותה יכולת במשך 82 משחקים. באפקוט ובדיסני וורלד יודעים שיעבור עוד זמן עד שתהיה להם קבוצה גדולה.