הגיע הזמן להתבגר

הדרבי התל אביבי אמש לא רק האיר על החושך הצפוי בדרבים בעונות הבאות ללא נמני ואבוקסיס, אלא על מצוקה של ליגה שלמה. ככל שחולף הזמן מאז המשחקים של הנבחרת הצעירה מול צרפת, בואך אליפות אירופה, פירות ההישג הולכים ומתמעטים. ולא רק בגלל אבי לוזון וגיא לוי. מרבית כוכבי המשחק ההוא בהרצליה שקעו חזרה בבינוניות הרגילה, מתקשים לקחת את הצ'אנס שהגורל הועיד להם ולהוביל את קבוצתם ליעדה.

תום אלמדון, עידן סרור, עומר פרץ, אבירם ברוכיאן, עמית בן שושן, ליאור ז'אן, ליאור רפאלוב ואפילו דקל קינן יותר דיברו מאשר עשו. יותר האשימו את המערכת ופחות התמידו. יותר הבטיחו ופחות הבריקו. מבליחים לרגע ונעלמים. פורחים לשנייה ונובלים. נותנים משחק אחד טוב ומיד נרדמים בחמישה שבאים אחריו. אחריות? מנהיגות? יציבות? אופי? רוע בריא? חוצפה חיובית? צמצום פערים מאירופה? מצטערים, כרגע הכל רע, כרגיל.

מההצהרות על הצורך בצמצום מספר הזרים נשאר רק אוויר חם. חולשת הזרים בהפועל ת"א, מכבי חיפה ומכבי ת"א רק הרחיבה את הפתח שפער ההישג מול צרפת והזמין את הכשרונות הצעירים לקחת את הבמה הגדולה גם בליגה. הוכח כבר שזרים לא מסוגלים להנהיג קבוצה בליגת העל, למעט אולי ג'ובאני רוסו בהפועל ומכבי חיפה (טוב, גם ככה הוא קצת ישראלי), אבל גיבורי הצעירה זרקו גם את ההזדמנות הזאת. הכשרון הישראלי המודרני נשאר ברובו מפונק ולא לגמרי רציני, לא משכנע מספיק כדי שאנשים כמו שחר ישימו את מבטחם בצעירים. אם תרצו, זו אחת הסיבות שבית"ר מובילה את הליגה ביכולת בינונית, לעומת יריבותיה הפחות יציבות: לבית"ר יש את גרשון, בנאדו וזנדברג המנוסים דיים במעמדים כאלו, לעומת הינוקות סביבם.

בניגוד לרוב חבריו בצעירה, טוטו תמוז מוכיח כמעט מדי שבוע ששחקן גדול יכול ואולי צריך לפעמים להתפתח בטריטוריה מלחיצה ותובענית, כמו זו של בית"ר ירושלים. מתח יכול להיות גם בריא, אם אתה וינר אמיתי בנפשך. תמוז לא מחפש הנחות או פשרות, לא תולה את החמצותיו במאמן או בקהל, לא משגר חצי האשמות לאספקת הכדורים של הקשרים, שפגעה בלא מעט חלוצים בבית"ר העונה, אלא בונה לעצמו את המצבים לבד אם צריך. אלו לא דקות המשחק שנותן לו יוסי מזרחי, אלא תמוז עצמו, שלא מאפשר למאמנו להביט לעבר הספסל, בניגוד למצבם של מרבית החלוצים שלו. כבר בשנה שעברה הצבענו על הבעיה של תמוז ביכולת המסירה (11 שערים בהפועל פ"ת ו-0 בישולים) ובהבנה הטקטית, עכבות שהחלוץ בעל הנתונים הכי מרשימים שנראו כאן בעשרים השנים האחרונות מתחיל להסיר.

משבוע לשבוע הוא פחות נלכד בנבדל, פחות בועט לשער ממצבים בלתי אפשריים, יותר נע לשטחים מתים, יותר מפנה איזורים לשחקנים סביבו, יותר מכדרר נכון ולפעמים, לא תאמינו, גם מוסר לחבריו. חלוץ גדול לא רק נמדד בכמות השערים שלו, אלא בהשפעה שלו על הקבוצה וביכולתו להפוך את שאר הברגים במכונה ליעילים וטובים יותר, דברים שלא היו לו בהפועל פ"ת וכנראה לא היו דורשים ממנו בקבוצה קטנה יותר, שהיתה מסתכלת רק על מספר השערים. לתמוז אין ברירה אלא להתאים את עצמו לדרישות המקצועיות והטקטיות של בית"ר. ולהבדיל מרוב חבריו לצעירה, הוא לא מהסס לעשות זאת ויש לו את כל הנתונים לעמוד בכך.

1. הגיע הזמן להתיר הכנסת חזיזים למגרשים

די לצביעות בכל הנוגע לחזיזים ואבוקות. כולנו אוהבים לצפות בזה, מחכים לכך בקוצר רוח ומבינים עד כמה זה יכול לדחוף קבוצה. יש חובבי ספורט שאפילו התאהבו בכדורגל רק בגלל הצבע והעשן שהם פגשו לראשונה בבבלומפילד או בטדי. ללא המרכיבים האלה הדרבי התל אביבי אמש היה נראה כמו הדרבי של פתח תקוה. לפעמים בתוך הפאניקה הכללית בנושא אנחנו לא מבחינים בין עיקר לטפל, בין מסוכן ללגיטימי, בין רימון הלם לאבוקה. באיטליה מזמן הפסיקו להילחם ביצירתיות הזאת ופינו שטחים בין היציע למגרש להפעלה לא מסוכנת של האמצעים הפירוטכניים. ליגת העל שלנו זקוקה עוד יותר לכלים האלו, כדי שיהיה לפעמים בשביל מה לבוא למגרשים. ברגע שחלק מאמצעי העידוד האלה יכנסו לחוק, לא יהיה גם צורך באביזרים המסוכנים באמת.

2. להחתים את דאראו לעונה נוספת בבית"ר

הפרופסור המשוגע, טיבריוס דאראו, הוא היחיד שיש לו אומץ לומר לגאידמק את האמת בפנים. היחיד שלא דופק לו ולאלי ארזי חשבון, שמבין את הצרכים האמיתיים של השחקנים והולך עם האמת המקצועית שלו עד הסוף. למלחמה של דאראו בהרגלים החולים של בית"ר גאידמק ירושלים, החל מההתערבות הבוטה של היו"ר ועד לכניסת אוהדים למתחם האימונים, יש אחוזים גדולים מאוד בכך שבית"ר עדיין במקום הראשון. מתמודד מוביל על תואר איש השנה.

הכישלון של מכבי חיפה העונה בליגה הוא באותה מידה גם מפלתה של תקשורת הספורט. היום, איך לא, כולם חכמים מספיק כדי להצביע על בניית הסגל השגויה, בחירת הזרים הלא נכונים, השובע המנטלי והמשבר בעמדת המאמן, אך רמז לכך לא נמצא בתקשורת בקיץ. מתוך בחינה מדוקדקת של תהפוכות הפגרה, מיטב הפרשנים הצביעו בביטחון על המכונה של רוני לוי כאלופה, באותו הביטחון והלהט שבו הם הופכים אותו לסמרטוט כעת. אוקיי, ברור שתפקידה של העיתונות אינו לנבא, אלא להסביר את מה התרחש, אבל בהחלט נדרש ממנה להתריע. לפחות לרמוז לבאות.

כמעט אף אחת מהטענות שהועלתה השבוע כנגד רוני לוי ויעקב שחר לא נשמעה בחודשים יולי ואוגוסט וגם לא בספטבר ואוקוטובר. לתקשורת לקח יותר מארבעה חודשים להשתחרר מאקסיומות שלה. כמו רובה המכריע של העיתונות הארצית, שנדהמה להתעורר בוקר אחד לתוך מלחמת לבנון השנייה, גם עיתונות הספורט הגיבה בפאניקה מוגזמת לנוכח ההתרחשות המפתיעה בחיפה. אלא שמשפטי השדה שהתקשורת החליטה לקיים לראשי מכבי חיפה לא יצליחו לחפות על חוסר היכולת לקרוא את המפה בזמן ועל היעדר התבונה והצניעות להודות בכך.

"הפועל כפ"ס מנוהלת בצורה נקייה ומצוינת" (שלמה שרף לא שוכח אתה החברים הישנים בכפ"ס)

"אין לי שחקני הכרעה" (מי אמר לך לא להביא כאלה בקיץ, אלי כהן?)

כמו שהמאבק על התואר ממש לא סגור (לפרטים והסברים נא לפנות לארקדי גאידמק ואלי ארזי), כך אל תאמרו נואש בחיפוש אחר אלופה ראויה. ההיסטוריה מוכיחה שלא מעט אלופות שקרטעו בשני השלישים הראשונים של העונה, הסירו את הכוכבית מהתואר בזכות ריצה של מספר הצגות מרשימות ברצף במיאוץ האחרון של הליגה. השנה זה באמת נראה כמעט בלתי אפשרי, אך הזיכרון הספורטיבי מוכיח שמשחק עונה אחד גדול יכול לתקן את רוב המעוות. מה, שכחתם כמה זמן מכבי ת"א נסעה על אדי הדלק מהדרבי האחרון שלה?

יש משפט חכם שאומר שהעתיד הוא קבוע, אבל ההיסטוריה משתנה כל הזמן. ליוסי מזרחי יש ביום ראשון אפשרות, אולי אפילו הזדמנות, לשנות במחי ניצחון גדול אחד על האלופה בקרית אליעזר את האופן שבו נתפסת העונה של בית"ר. למזרחי אין מה להפסיד במשחק הזה (כל תוצאה בקרית אליעזר היא הגיונית), התיקו בדרבי התל אביבי נותן לו מרחב ביטחון להמר על הכרעה מהירה ועל התהילה שיכולה סופסוף לבוא בעקבותיה. אם הרצליה תקפה בקרית אליעזר עם שני חלוצים, שלושה קשרים קדמיים ומגן אחד לפחות, למזרחי אסור לרחם ואסור לו להחזיר לאלופה את הביטחון. ניצחון יסיר סופית את העכבות והחששות הפסיכולוגיים של שחקניו, שחוששים כרגע לשאוף יותר משלוש נקודות ומשחק מבוקר ואחראי, וייתן את האות למהפך. לא רק בליגה, אלא גם בתודעה.

הבעיה היחידה של מזרחי היא שמכבי חיפה של העונה בנויה בדיוק למשחקים האלה. ברוב משחקיה, חיפה גילה אופי של קבוצה מתגוננת ומגיבה, לא יוזמת ומכתיבה את הקצב. כאשר רוני לוי נדרש לבנות מערך שינטרל קבוצות חזקות ממנו כמו ליברפול, הגלימה התאימה בדיוק לתפקיד של מכבי חיפה העונה. אבל עת שנדרשה ליזום ולהכתיב את האירועים, החריקות בלטו לעין והתבטאו בתוצאות. פירוש הדבר, ככל הנראה, הוא תיקו של חפירות וביצורים.