עד ליום ראשון שעבר לא הגיע מעולם מאמן שחור (או אם להיות פוליטיקלי קורקט "אפריקאי-אמריקאי") לסופרבול. החל מבוקר ה-22 בינואר יש לנו לא אחד אלא שניים, ומשמעות הדבר היא שהמאמן שיניף השנה את גביע וינס לומבארדי יהיה בוודאות שחור.
יש בכך משהו יפה. אחרי הכל, זה מעולם לא קרה. אבל השאלה היא האם זה כל כך חשוב, והאם זה בכלל מהווה איזשהו סוג של ציון דרך? ב-NFL היו השנה שבעה מאמנים שחורים (אם מכלילים את הרמן אדוארדס, שאמו לבנה), כמעט רבע מסך המאמנים, אחוז די יפה. אבל שניים מהם, ארט של מאוקלנד ודניס גרין מאריזונה, כבר מסרו את המפתחות והלכו הביתה. רומיאו קרנל מקליבלנד, מרווין לואיס מסינסינטי ואדוארדס מקנזס סיטי תפקדו השנה באופן מזעזע וזכו לביקורות קטלניות. השניים שנותרו הגיעו לריקוד הגדול. התמונה, כפי שאתם רואים, רחוקה מלהיות מושלמת עבור המאמנים השחורים. אז כמה משמעות באמת יש לעניין הזה?
אל תגעו לי בג'קי
"60 שנה אחרי שג'קי רובינסון עשה היסטוריה, אמריקה מוצאת סיבה נוספת לשמוח" (המטיף ג'סי ג'קסון)
ההיסטוריה שופטת עד כמה אירוע גדול הוא באמת גדול. כשג'קי רובינסון סירב לפנות את מושבו באוטובוס ב-1944, הובא למשפט וזוכה, לא הייתה בכך פריצת דרך. כשאותו רובינסון הפך לשחקן השחור הראשון שנכנס לליגת המייג'ורס, זה כבר היה הישג כביר, וכשרוזה פארקס החליטה שלא לקום לאדם לבן באוטובוס באלבמה ב-1955, אותה פעולה שעשה רובינסון 11 שנים לפני כן ולא זכתה לתהודה, הייתה זו כבר מהפכה של ממש.
ובחזרה לפוטבול: ווילי ת'רוור היה הקוורטרבק השחור הראשון ב-NFL. דאג וויליאמס הוא הקוורטרבק האפרו-אמריקאי הראשון (והיחיד) עד היום לזכות בסופרבול, עם וושינגטון ב-1986. כמה הד עשו השניים בהיסטוריה? בואו נגיד שבשאלות טריוויה לגבי הקוורטרבק השחור הראשון, הרוב יגידו וורן מון. לגבי וויליאמס, האיש היה קוורטרבק זניח שבילה את רוב הקריירה בהרכב הפאתטי של טמפה ביי או על הספסל של הרדסקינס. יש כאלה שעד היום לא רואים בו (ולא מטעמי גזענות) קוורטרבק.
האימפקט שעשה רובינסון על עולם הבייסבול לא יסולא בפז. ברגע שנכנס לליגה, ב-15 באפריל 1947, נפתחו הדלתות לשחקני בייסבול מכל הצבעים והגזעים, אחרי שהשחקן עצמו נלחם במספר חזיתות, כולל באלה של תופסים של הקבוצות היריבות שהיו יורקים לו על הנעליים. הפעולה של פארקס פרצה גם היא דרך במאבקם של השחורים לשוויון זכויות.
עוד בוואלה!
מפגן צביעות
"תשפטו את דאנג'י ולאבי על בסיס יכולת, לא צבע עור" (מייקל סמית', ESPN)
טוני דאנג'י ולאבי סמית' לא יפרצו דרך לאף אחד. הם "סתם" מאמני פוטבול, ומהטובים שבהם. אבל אמריקה אוהבת לפצות את עצמה, להרגיש שהיא מתנקה מאשמה. אין ספק שג'ורג' וו. בוש היה שמח מאוד לו הייתה ניו אורלינס סיינטס מגיעה לריקוד הגדול וזוכה בו. זו הייתה חגיגה שהייתה משכיחה את העובדה שאי פעם התרחשה סופת "קטרינה", ומורידה את סבלה של ניו אורלינס מהמצפון הלאומי. הסיינטס אמנם לא הגיעו, אבל שני מאמנים שחורים כן, תירוץ מספק כדי לעשות חגיגה מזויפת ומוגזמת סביב העניין.
יתרה מכך, פסטיבל הצבע עושה לסמית' ולדאנג'י עוול, ולא רק להם. דאנג'י הוא אחד המאמנים הטובים שצמחו בליגה בעשור האחרון. הוא הפך את טמפה ביי מבדיחה קבועה של הליגה למתמודדת על התואר, וכשעזב אותה היא גם זכתה באליפות בשל השלד שבנה בצלמו ובדמותו. סמית' הנחיל בשיקגו את האמונה שאפשר לנצח והסיר ממנה את רגשי הנחיתות שהיו מנת חלקה במשך כמעט 20 שנה. ההישגים שלהם מדברים בעד עצמם, והכנסת עניין הצבע היא לא יותר מקוריוז, כי השפעה משמעותית על המשחק או על האבולוציה של המאמנים בליגה לא תהיה פה.
ב-NFL, בשל אפליה מתקנת ומגוחכת בפני עצמה, מחויבת כל קבוצה בליגה לראיין לפחות מאמן שחור אחד לפני שהיא ממנה מישהו לתפקיד. המאמנים השחורים נמצאים במילכוד. מצד אחד - מזמינים אותם לראיון. מצד שני, ברוב המקרים מדובר בכיסוי תחת, אבל להם אסור לסרב, מבחינה מקצועית ומבחינה אגואיסטית. נשאלת השאלה האם זכיה של דאנג'י או לאבי בסופרבול תביא לכך שיותר מאמנים שחורים יהיו מעתה על הכוונת על אמת. קשה מאוד להאמין.
סביב הסופרבול הזה, כמו כל סופרבול, יש הרבה סיפורים אחרים. המרכזי שבהם הוא העימות בין פייטון מאנינג מאינדיאנפוליס לרקס גרוסמן ובריאן אורלכר משיקגו. אחד הקוורטרבקים הגדולים ב-NFL מול אחד הגרועים בליגה ונגד אחת ההגנות הטובות בה. ההתעסקות המקצועית במשחק עצמו קצת נשכחת בשל ציון מוגזם של פיקנטריה, שמשמשת רק כעלה תאנה למצפון האמריקאי הלאומי ומגמדת לחלוטין את האירוע.
