וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שחור המחמד

גיל קדרון

29.1.2007 / 18:34

אין פלא שאמריקה חיבקה את מוחמד עלי ביום ההולדת ה-65 שלו. עכשיו, כשהוא חולה ותשוש, רעיונותיו ואישיותו כבר לא מאיימים עליה

בשבועות האחרונים של 1999 בחר כל עיתון שמכבד את עצמו את רשימת ספורטאי המאה שלו. רובם מיקמו את בראש הרשימה את המתאגרף מוחמד עלי, ורק מאחוריו את מייקל ג'ורדן. בתור אוהד שיקגו שלא הבין מהחיים שלו, התרעמתי על כך שאליל ילדותי לא זכה לכבוד הרם המגיע לו. בטח כשבודקים את ההישגים הספורטיביים. לו היו טוקבקים בימים ההם, לבטח הייתי שולח כמה, מאשים את הכתבים בחוסר הבנה, ושולח אותם לסקר דוקים, מחול מודרני או לחילופין את ליגת העל בכדורגל.

אבל שבע שנים מאוחר יותר, אחרי שלמדתי דבר או שניים, אין שום ספק בלבי שמוחמד עלי הוא הוא הספורטאי הגדול ביותר שאי פעם חי על פני כדור הארץ. לג'ורדן, פלה, מראדונה, לאנס ארמסטרונג (ורוז'ה פדרר) יש רזומה ספורטיבי לא פחות מרשים, ולכולם, כמו גם לעלי, יש סיפור חיים מרתק, שכולל התגברות על אינספור קשיים בדרך לתהילה עולמית מוצדקת. אבל להבדיל מהמתאגרף, ברגע שגדולתם הספורטיבית של הענקים הללו הפכה ברורה לכל, הם זכו לפופולריות עצומה בכל מקום בו דרכו ונהנו מאהבה והערכה (כמעט) ללא תנאי.

עלי, לעומת זאת, לא הפסיק להילחם גם אחרי שזכה באליפות העולם. בעצם, הקרבות האמיתים שלו התחילו רק מהרגע בו יצא מהזירה. בדומה לאלוף השחור של תחילת המאה ה-20, ג'ק ג'ונסון, שנרדף על ידי הממשלה ונזרק לכלא על אישומים מופרכים לאחר שגבר על האלוף העולם לשעבר ג'ים ג'פריס הלבן, בקרב ששווק כזירת ההתכתשות, שתוכיח מי מהגזעים הוא העליון.

אלוף אולימפי, שגריר אמריקאי, בוגד

ב-1960 זכה קליי הצעיר במדליית זהב באולימפיאדת רומא והוכרז על ידי אחד משדרי הספורט כ"שגריר האמריקאי הטוב ביותר לעולם. הוא היה כל כך מלבב". ב-1964 הוא "הרעיד את העולם", כהגדרתו, כשהביס את הפייבוריט סוני ליסטון והפך לאלוף העולם במשקל כבד, בעודו בגיל 22 בלבד. למחרת אותו היום החלה המיתולוגיה של עלי לקרום עור וגידים, כשהוציא הודעה על בחירתו באיסלאם ונטישת "שם העבד שלו", קסיוס קליי.

אותו "שגריר אמריקאי מלבב", שהציג את עצמו כשחור גאה, הפך באחת לאויב הציבור מספר 1. קראו לו בוגד, קראו לו מתאגרף מלוכלך, תקפו אותו מכל הכיוונים. בימים ההם לא ניתן היה לפטור בביטול או במשיכת כתפיים את הגזענות המובנית בארה"ב, כפי שנהוג לעשות כיום. "התנועה לזכויות האזרח" של מרטין לותר קינג לחמה (באי אלימות) למען שוויון זכויות מלא לשחורים, בעוד חלקים נרחבים של הממסד האמריקאי עשו ככל יכולתם כדי לשמר את הססטוס קוו הגזעני.

עלי היה חלק מ"אומת האיסלאם", בהנהגתו אלייז'ה מוחמד, תנועה קיצונית בהרבה משל קינג, שעל האידיאולוגיה שלו ניתן ללמוד מנאומו המפורסם "יש לי חלום". "אומת האיסלאם", להבדיל, חתרה להפרדה גזעית, תוך חלוקה מחדש של המשאבים הכלכליים של המדינה, רעיון מבעית בעיני הקונסנזוס האמריקאי, כפי שהתבטא ביחס כלפי מלקולם אקס, הבן המועדף של התנועה. האחרון נרצח בסופו של דבר, כנראה על ידי שליחיו של אלייז'ה מוחמד עצמו, שחשש מהפופולריות הגואה שלו.

יריבים של עלי ועיתונאים רבים התעקשו לקרוא לו קליי, מה שהתפרש על ידו כזלזול בוטה, והוא כילה את זעמו עליהם בזירה ובראיונות, בהתאמה. כשסירב ב-1966 להתגייס לצבא האמריקאי במלחמתו בוויטנאם, וזאת בטענה "שאין לי ריב עם הווייטקונג, הווייטקונג מעולם לא קרא לי ניגר, הם לא האויב שלי", הוא נחתך על ידי התקשורת ובית המשפט האמריקאי שלל את רשיון האגרוף שלו ונטל ממנו את התואר העולמי בו זכה בזיעת אפו. השחורים שתמכו בתנועות "הכח השחור" היו היחידים שתמכו בו, ביניהם ספורטאים כגון קארים עבדול ג'באר, ביל ראסל ואחרים, שחוו את הגזענות על גופם. הוא היה מוקצה ומנודה.

רק ארבע שנים מאוחר יותר, אחרי גלות כפויה שמנעה ממנו את היכולת להתאגרף בעודו בשיא אונו הפיזי, הצליח עלי לחזור לזירה בזכות ניצול פרצה טכנית בחוקי מדינת ג'ורג'יה. כמה זמן מאוחר יותר נקבע שנעשה לו עוול, ורשיונו הושב לו.

הההתנגדות למלחמה בוויטנאם הפכה עם הזמן לקונצנזוס, ולפתע דימויו של עלי בציבור השתנה, אך רק במעא. הוא הצליח לזכות פעמיים בתואר אלוף העולם, והיווה השראה לסדרת סרטי "רוקי", דווקא מהכיוון הלא צפוי. צ'אק וופנר הלבן, שהובס על ידי הגדול מכולם, הוא הוא רוקי האמיתי, בעוד עלי הוא אפולו קריד, השחור השחצן והמרגיז, שבנוי כולו על כוח פיזי עליון, בעוד המתאגרף הלבן הוא האנדרדוג עם הלב והנשמה. במילים אחרות: גם כשאתה נלחם לבדך כנגד כל הממסד, מורחק ומנודה במשך שנים, מופלה לרעה על ידי החוקים, אתה עדיין לא האנדרדוג בעיני הציבור. אתה שחור, גדול ומאיים.

מזל טוב מ-ESPN

יום הולדתו ה-65 של מוחמד עלי נחוג החודש בארה"ב, כשבמשך כל החודש ערוץ ESPN משדר בהפסקות הפרסומות קטעים וציטוטים נבחרים של הגדול מכולם. פעם הוא מקניט את יריביו, פעם מהלל את עצמו, ופעם שולח חיצים לתקשורת ולציבור האמריקאי.

המהפך המוחלט הזה שעבר עלי, מאויב האומה בשנות ה-60 וה-70 לגיבור לאומי, שיקם את תדמיתו של הספורטאי הגדול ביותר אי פעם, והפך אותו לאהוב ומקובל על ידי כל שכבות האוכלוסיה. עכשיו, במבט נוסטלגי, הוא יותר אמריקאי מאמריקאי. אבל מי שבוחן את המציאות מקרוב מגלה שהתהליך שעבר עליו ברמה הציבורית רוקן את כל דמותו ואת האידיאולוגיה שלו מתוכן.

אחרי שנים ארוכות של מאבק אינטנסיבי של הממסד נגד אלוף העולם שהעז לסנוט במיינסטרים - האיש שבחר לא לצאת למלחמת ויינטאם, האפרו-אמריקאי שלא התבייש להצביע על הגזענות שפושה בכל הרבדים של החברה האמריקאית - ולמעשה, רק אחרי שחלה בפרקינסון והפך צל צלו של הגבר שפעם היה, העניקה לו אמריקה כבוד מלכים. עלי הדליק את הלפיד האולימפי באטלנטה 1996. הוא נכנס לקונצנזוס האמריקאי.

מדובר, כמובן, באותו קונצנזוס שפחד ממנו ובז לו והאשים אותו באנטי פטריוטיות, בהפצת שנאה. להבדיל מהאייקונים השחורים שבאו אחריו, כמו ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון, הוא לא בחר לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, ושילם על כך מחיר אישי קשה ביותר, שכן מפרסמים מעדיפים ספורטאים ללא כל אג'נדה פוליטית, צודקת ככל שתהיה.

בוא ותצלע לקונצנזוס

בשנים שאחרי פרישתו מצבו של עלי הלך והידרדר, ופתאום אמריקה מחבקת אותו בחום, ומעידה עליו כדוגמה חיה להתקדמות החברה האמריקאית, אותה חברה שפעם הפלתה אותו ואת שכמותו רק בגלל צבע עורם, והנה היום היא מעמידה אותם בראש שמחתם.

הם מעדיפים לשכוח את כל הדברים שאמר עליהם ("הלבנים האמריקאים הם השטן"), את החיצים שירה לכיוונם ("הם גנבו לנו את החופש, הידע, המחשבה"), ולהתמקד בסיפור של אנדרדוג חסר צבע שהצליח כנגד כל הסיכויים.

נדמה לכולם - ולו - שהאהבה הזאת מסמלת את ניצחונו וקבלה של דרכו, אבל בפועל שיקום דימויו התקשורתי מלאכותי. הצמא של האלוף לשעבר לקבלה ולאישור הוא יותר ממובן, לאור לאחר כל התלאות שעבר, תלאות שהספורטאים השחורים של ימינו כלל לא חושבים לעבור. עכשיו אפשר לעשות עליו סרט. עכשיו, אחרי שהאלוף הגאה הובס בנוק אאוט מוחץ ומוחלט על ידי הטבע והזמן, נוח לכל אלו ששנאו אותו לאהוב אותו כזקן חולה וחלוש. עכשיו, כשהוא רועד כעלה נידף ברוח ובקושי מצליח להוציא מילה אחת ברורה, הוא כבר לא יכול לפגוע באף אחד.

גם עלי נשבר בסופו של יום ונכנע לאויבים שלו, כפי שאפשר ללמוד מהכניסה השמחה שלו למיינסטרים ומהפרסומות הרבות בהן הופיע , כולל אחת מביכה במיוחד לקוטל חרקים. את האפיזודה הזו אוהדיו האמיתיים מעדיפים לשכוח, והוא נותר הסמל הבולט ביותר בחברה האפרו אמריקאים להתנגדות לממסד הלבן העוין והגזעני, התנגדות שכיום מקבלת ביטוי ציבורי רק דרך אייברסונים, ראשיד וואלאסים וראפרים למיניהם.

ואם מישהו מאלו, או אפילו בחור סימפטי ומנומס כמו ג'רמיין אוניל למשל, מעז להצביע על מה שנתפס בעיניו כאפליה, הוא זוכה מיד למטר של כעס וזלזול. אבל מי יודע, אולי בעוד 50 שנה גם הם יהיו גיבורים אמריקאים, שיזכו שיעשו עליהם סרט.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully