דברים שרואים משם

שוט פתיחה: צילום פנורמי של היישוב מכבים בשעת שקיעה. הכל כל כך פסטורלי ושליו. שוט שני: שחר פאר, בגופיה לבנה, חובטת בכדור בסלו מושן. שוט שלישי: טנקים יורים פגזים תוך כדי תנועה, שורת חיילים נשכבת למארב באיזור מיוער, חייל מסתתר בסמטה. שוט רביעי: שחר פאר מקפלת שמיכות באוהל צבאי.

קטע הווידאו הזה שודר בערוץ ESPN בארצות הברית בהפסקה שבין המערכה הראשונה לשניה במשחק רבע הגמר בין שחר פאר לסרינה וויליאמס ביום שני. גם אם הבמאי של הפארסה הזאת היה אוסטרלי, ההגשה היתה אמריקאית בטירוף – וואחד כשרון מישראל עושה צרות לאחת הטניסאיות הפופולריות שיש בארצות הברית, אבל יש לנו מידע פנימי ששחר פאר שירתה בצה"ל אז בואו נראה אותה משתמשת בפלנלית. אלו המראות שניגלו לעיני באותו הערב, בפעם הראשונה בה ערוץ אמריקאי העביר את ההיסטריה ששמה שחר פאר בשידור חי.

השידור של ESPN נפתח בצילום מרוח של שני השערים של העיתונים היומיים הגדולים בישראל, ומן המסך בסלון ביתי זעקו אלי פניו של גבי אשכנזי לצד תמונתה של שחר פאר. מה עוללתי, שאלתי את עצמי. הרי אחת הסיבות שנסעתי עד כאן היתה כדי לקבל קצת שקט ולהמיר את שדרינו המתלהמים ומטיפי הציונות בכאלה שעבורם אובייקטיביות היא לא מילה גסה. "השעה עכשיו בישראל היא ארבע לפנות בוקר", פתחה השדרית הנרגשת את השידור, "ולמרות זאת, כל מדינת ישראל צופה במתח בערוץ 5, כפי שעשתה עד עכשיו, במי שמוגדרת כבר כטניסאית הגדולה ביותר שצמחה מישראל. לא עמוס מנסדורף, לא שלמה גליקשטיין (נסו להגיד את זה לעצמכם בראש במבטא אמריקאי). שחר פאר הכניסה מדינה שלמה לטירוף".

בחמשת החודשים בהם אני חי בניו-יורק הצלחתי להשיל מעלי שכבה נכבדת מהציניות שעטפה אותי כשגרתי בארץ לגבי ספורטאינו והמדינה בכלל, ועד הרגע האחרון לא ידעתי האם המשחק של שחר יועבר בשידור חי. בחיי שהייתי מאושר עד הגג כשראיתי אותה עולה למגרש, בערך כמו שיצאתי מגדרי בתור ילד כשערוץ 1 הואיל בטובו ברגע האחרון לשדר איזה משחק זניח של קבוצה ישראלית אי שם בשנות השמונים. כל מה שרציתי זה לראות את שחר מנקנקת את הבולדוזר הקרוי סרינה וויליאמס (שכמה מחברי נוהגים לכנות משום מה "אשה אמיתית") אחרי משחק מותח ואיכותי, ולסדר לעצמי עוד ערב של טניס משובח בחצי הגמר באמצע הקור המקפיא, בחורף של ניו יורק.

אך במקום זאת, להפתעתי הרבה, גיליתי שלא תמיד פרשנות לועזית עדיפה על זו שבמחוזותינו – פרשנית האולפן ציינה בקטע מגוחך במיוחד שבביקורה בישראל לפני כמה שנים היא נדהמה לגלות איך בכל יישוב קטנטן יש מרכז טניס מרשים, ושישראל היא מדינה שוחרת טניס (היא התכוונה אליכם, מאות אלפי שחקני הטניס שרשומים באגודות וקוראים עכשיו את הטור), אחר כך הם סיפרו שפאר היא חיילת בצבא ההגנה לישראל, מה שמסביר את המשחק הקשוח והבלתי מתפשר שלה, ושבשביל לאפשר לה לצאת לאימונים העבירו את פאר ביחידתה לתפקיד של "מזכירה אדמיניסטרטיבית" (איזה שוס! בחיי, סטארט אפ של ממש).

אמא שלי סיפרה לי בטלפון ביום ראשון "איך כל המדינה מתרגשת מההישגים של הטניסאית שלנו". אמא שלי, אשה חמה וחביבה, ניסחה את המשפט בתמימות, ולכן נמנעתי מלהסביר לה שכל מה ששחר פאר השיגה בקריירה שלה היא השיגה בזכות עצמה בלבד, ובלי שום קשר (או אולי למרות) למערכת הטניס המופלאה של ישראל, ושההישג שלה הוא קודם כל שלה, ואולי בסוף בסוף שלנו.

אבל כנראה שאת הנאום הזה הייתי צריך לשלוח גם לצוות השידור של ESPN. חלקכם יגידו שאני ממורמר, ואולי אחרים יטענו שאני טרחן, אבל כשיוצאים קצת החוצה מהמדינה המהבילה שלנו, מתחילים לראות דברים בצורה קצת אחרת, וזו הצורה בה רציתי לראות את המשחק של פאר – טניס נטו. חבל רק שניידת השידור והבמאי במלבורן או בניו-יורק או ווטאבר, החליטו ללכת על הסיפור הפופוליסטי של שחקנית צעירה ממדינה מוכת טרור, ושטופת פטריוטיות לאומנית. ולמרות הכל, מה שהם לא הצליחו להרוס לי, הוא שעתיים פלוס של שחקנית מגניבה עם אישיות סוחפת, שאולי לא חזקה בקיפול שש עשרה, אבל סוף הדרך בעבודת רגליים וסרב שני.