שחקנים קטנים, ליגה קטנה

הקו המקשר בין המתרחש במדינת ישראל לענף הכדורגל, אינו נעצר רק בשחיתות. די היה לקרוא את הידיעות שעוסקות לאחרונה במכבי חיפה ובית"ר ירושלים ואת הציטוטים האלמוניים והפחדניים של השחקנים שמגלגלים את האשמה למאמנים ולמנהלים, כדי להבין שלא רק דן חלוץ, עמיר פרץ ואהוד אולמרט יודעים להתחמק מאחריות. השחקנים מפילים את התיק על המאמן ("לא נותנים לי צ'אנס", "לא משתמשים בי נכון", "המאמן מלחיץ אותנו"), שמעביר אותו לבוס ("ביקשתי חיזוק אבל לא נותנים לי", "לא אני בחרתי את הסגל הזה"), שמסובב את הגלגל לשחקנים או למאמן וחוזר חלילה. אין כמעט שחקנים בבית"ר, חיפה ושאר הגדולות שלוקחים עליהם את המשחק כשקצת לא הולך והחבל מתהדק על הצוואר. כולם בורחים מאחריות, בידיעה שמישהו אחר כבר ייצלב מחר בעיתון. בדרך כלל המאמן או הבעלים.

משבר המנהיגות החמור שעובר על מדינת ישראל ונובע ברובו מהתרבות הקלוקלת הזאת, נותן את אותותיו גם בכדורגל. לאף קבוצה אין שחקן שהופך אותה לטובה יותר מהשאר, בגלל שאין יותר שחקנים גדולים בליגת העל. ואיך בכלל יצמחו כאלה, אם מגיל צעיר מחנכים אותם להאשים את כל העולם, להסתתר עד גיל 24 תחת הכותרת של המילה "הבטחה", עד ששוכחים מהם? אין יותר ברקוביץ', עטר, אוחנה, סיני ומלמיליאן, שיעקרו הרים כדי להוביל את הקבוצה שלהם ליעדה. סביר להניח שאם כל הגאונים האלה היו עולים היום לבוגרים הם היו מתנהגים בדיוק כמו בן שושן, רפאלוב ואלמדון.

עמית בן שושן מתלונן לאחרונה על הלחץ שבו הוא נתון על ידי מאמנו ומתרץ את הירידה ביכולתו בחוסר הביטחון שהוא חש. האם בן שושן חשב פעם באיזה לחץ היה נתון אלי אוחנה, מושא ההשוואה אליו, כאשר הוא שיחק בגילו בין ההמון הזועם בימק"א או בגמר הגביע לעיני 50 אלף צופים בר"ג? אוחנה פשוט לקח אחריות על הקריירה שלו ועל הקבוצה שלו, דבר שבן שושן עשה נהדר בתחילת הדרך, במקום להעביר כמו רוב הנמושות היום את התיק למאמן שלו או ליו"ר. בית"ר לא התנהלה הרבה יותר טוב פעם, פשוט היו לה שחקנים עם אופי טוב יותר.

בזמן האחרון, הניסיון להבין את המתחולל בכדורגל דרך איכויות של מאמנים ומנהלים נעשה מוגזם ולא רציני. בסופו של דבר, ההיסטוריה של הכדורגל היא היסטוריה של שחקנים. פלה, מראדונה, קרויף, פלאטיני, שפיגלר, סיני, אוחנה, ברקוביץ', בניון ואפילו עידן טל, שחונך בדור אחר לגמרי, הם אלה שקבעו את התוצאה הסופית. לואיס פרננדז אמר פעם בראיון שהוא "היה מוכן לצחצח לפלאטיני את הנעליים, כי לצרפת היה סופסוף שחקן גדול באמת שיכול להוביל אותה להישגים". בליגת העל היום אין כמעט זכר לאופי הישן והטוב הזה. אין שחקנים גדולים שלוקחים אחריות, לכן גם אין קבוצות גדולות שלוקחות אליפות בצורה ראויה ובורחות לליגה.

ראובן עטר, נצר לתקופה בה שחקני כדורגל היו גם מנהיגים, הוא כמעט צדיק בסדום של זריקת האחריות הכללית. לא תשמעו ממנו מילה על העוול שנעשה לו בקיץ שעבר (לאף מאמן לא הגיע לעבוד בליגת העל יותר ממנו לאור הישגיו בעונה שעברה), תשכחו מהנהי הרגיל על הסגל שלא הוא בנה או על החיזוק שמאחר לבוא. ראובן עטר מחפש את השער בכל סיטואציה, גם במצבים בלתי אפשריים (שנזכיר את הגול ב-0:5 של מכבי חיפה מול מכבי ת"א?), לוקח את המושכות, מושך את האש כנדרש ומאציל סמכויות היכן שצריך. קו המחשבה המנצח של עטר השחקן נשמר גם כמאמן, חוץ מהאגו שזז הצידה לטובת המקצוע החדש.

מעבר לכך, לעטר יש יתרון בולט על לא מעט מאמנים בליגת העל, מה שיביא אותו במוקדם או במאוחר חזרה הביתה, למכבי חיפה: הוא משחק לעומק. בעוד שרוב קבוצות הצמרת מתמסרות (בקלות) לרוחב, מקוות לעקוץ ולחזור להניע כדור, עטר מחפש הכרעה ומעביר את הכדור במהירות הנכונה לתוך הרחבה, כמו בשער הראשון של שכטר, שהגיע מהכנסת כדור של טגה. בליגה בה חזרה לעמדות המוצא במערך שמכתיב המאמן הפכה לאילוץ ושבה הפחד הכללי משתק את כולם, לסגנון המשחק האמיץ של עטר יש סיכוי לא רע בכלל להגיע לאירופה. בין אם יביאו לו חיזוק ובין אם יאלץ להסתדר אם החומר הקיים.

אחת המעלות הגדולות של דרור קשטן, שסידרה לו ארון תארים עמוס, היא היכולת שלו להתאים את עצמו ולבצע שינויים. קשטן יודע שקבוצת כדורגל בריאה מחליפה בדרך כלל את ההרכב שהתחיל את השנה ומיצה את עצמו, לפחות שלוש פעמים בעונה. קשטן שועל ערמומי דיו כדי לזהות רעננות בספסל ובונה אצל חלק מהמחליפים שלו רעב בריא להמשך העונה, בעוד שיורשיו של המאמן הלאומי בליגת העל נצמדים לאותו הרכב ואותה שיטה, עם שינויים קוסמטיים וחסרי משמעות.

השיעור הגדול האחרון של קשטן היה בעונה הדאבל של הפועל ת"א. נסו להשוות בין ההרכב המבוגר והאחראי שפתח את העונה לזה הצעיר (התינוקת, זוכרים?) שסיים אותה, עם כמות אנרגיה דומה. קבוצות של קשטן יודעות לשחק בכמה שיטות שונות (4:4:2 בעיתות שמחה, 4:5:1 בעיתות מצוקה או משחקי עונה), ובכמה הרכבים שונים ולרענן את עצמם מחדש. פרטים נוספים ניתן לקבל אצל אלון חרזי (שקשטן ידע להשתמש בו בצורה מגוונת ומפתיעה בעונת האליפות האחרונה של בית"ר) וחיים חג'ג'.

יוסי מזרחי עשה סטאז' ארוך אצל הגדול מכולם כשוער, אבל משום מה הוא דבק עדיין בהרכב שגיבש עם הגיעו לבית"ר (מירוסביץ' בימין, זנדברג בשמאל ובואטנג ואלברמן בעיגול האמצע), הרכב שסובל מעיפות החומר והעדר רעיונות חדשים. סימני האזהרה לכך ניכרו היטב ב-0:0 מול נתניה, אבל מזרחי המשיך כמעט עם אותו הרכב גם מול הרצליה. פלא שהוא מדבר על דעיכה בסיום המשחק בהרצליה? זה מה שקורה כאשר שחקנים מרגישים בטוחים בהרכב ולשחקני הספסל אין לאן להתקדם.

בית"ר ירושלים נמצאת על סף קריסה. השטויות שגאידמק עשה השנה הביאו את בית"ר לצומת שבה היתה בעונה שעברה הארטס הסקוטית, שהתחילה את העונה במקום הראשון אבל ידעה להרוס לעצמה הכל תוך מספר מחזורים. האפשרות היחידה של בית"ר להימנע מהגורל המר שהחיכוך בין הצוות הניהולי למקצועי הועיד לה (מישהו אמר צ'לסי?) היא לחפור בתוך הסגל העמוק שלה. מזרחי חייב לחשוב על הרכב חדש, שימשיך מהנקודה בה הקבוצה שלו נתקעה.

המחזור האחרון הדגיש את אחד הדברים שגורמים לכדורגל בליגת העל להיות כל כך עצור, כבוי, עייף ומפוחד: אנחנו פשוט לא יודעים לשמוח. הגשם שירד במוצאי שבת סידר לנו תוצאות ברכה, אבל תחת זאת כולם העדיפו לשוב ולהתעסק במרירות האופיינית במה לא עובד בבית"ר ומה קורה למכבי חיפה. במסגרת הדרוויניזם המתפשט, שצמצמם את הדיון הספורטיבי שלנו ל"מה לא דופק במכבי חיפה/בית"ר/הפועל ת"א/ מכבי ת"א" (תחליפו בהתאם לתוצאות הלא יציבות), נשכחים סיפורים מהפריפריה של הליגה וההערכה המתבקשת למאמנים יסודיים ושקדנים, כמו אורי מלמיליאן ופרדי דוד, שבהתחשב באמצעים שלהם עושים דברים לא רעים לעומת הקולגות בצמרת.

לתרבות השידורים הישירים בטלוויזיה, שירשה את "שירים ושערים" כספקית האינפורמציה מהמחזור, יש אחריות לא קטנה לכך. משיקולי רייטינג, שהיו זרים לאוזניו של המאזין האדוק של "שירים ושערים", קבוצה אינה זוכה להיות משודרת עד שהיא לא פוגשת את אחת הגדולות (אם יש דבר כזה העונה). בשבוע שעבר, אף אחד משני המפגשים בין ארבע האחרונות לא שודר בערוץ בתשלום. בשבת הקרובה, אימפריית העבר הפועל פ"ת עשויה להבטיח את ירידתה לליגה השנייה, אם תפסיד בבית להכח עמידר, אבל לעורכים בצ'רלטון, אנשים עם לא פחות השפעה מאיצ'ה ולוזון, הטרגדיה הספורטיבית לא מזיזה את הגרפים המשרד.

השיקול הכלכלי לגיטימי, אבל מותר לדרוש ממחזיקת זכויות השידור לגלות אחריות בסיסית, ראייה יותר כוללת והבנה מהי באמת ליגה. התפריט הקבוע (בית"ר, חיפה, בית"ר, מכבי ת"א, בית"ר, הפועל ת"א, בית"ר, חיפה) מתחיל להיות משעמם והפערים רק ילכו ויגדלו. על פי צ'רלטון, זאת לא ליגה, אלא יציע כבוד מעונב, שלא מתעניין במה שקורה למטה. ביום שבת שוב נצפה במשחק מכבי חיפה מול מכבי הרצליה וכנראה נתהה בסיומו האם האלופה עדיין לא ויתרה על התואר שלה. עד השבוע הבא.

שלטנו ללא עוררין" (אלי כהן מנתח את המשחק מול בני יהודה)

"זה הכדורגל" (אלי כהן ממשיך להבריק בניסיון להסביר את שער השוויון של יניב אלול)

"לדרבי חוקים משלו" (אלי כהן מתכונן להפועל ת"א)

"הקהל של מכבי ת"א צריך להעריך את ההישגים" (שלמה שרף, בטורו האישי, נחלץ ברגע האחרון לעזרתו את החבר אלי כהן)

מכבי ת"א – הפועל ת"א

מבחינה מסוימת, הפציעה של נמני יכולה גם להועיל למכבי ת"א. למרות 12 משחקים ללא הפסד, מאז הדרבי הראשון מול הפועל, המכונה היעילה של אלי כהן לא הראתה צדדים חבויים באישיותה, מעבר לרוח לחימה וטקטיקה. במעבר מהתייצבות לזינוק, מכבי לא מצאה את הספונטאניות והחזון לשחק כדורגל של קבוצה גדולה מול יריבות נחותות ממנה. שילוב של משמעת קפדנית מדי וסגל קצת רזה, שהובילו לקיפאון בתהליך שהחל אלי כהן בקבוצה. יכול להיות שהפציעה הקלה של נמני וחוסר היכולת להתבסס עליו בדרבי, יחזירו את הקבוצה של אלי כהן לעמדות המוצא: מלחמה, מלחמה, מלחמה.

רגע לפני הדרבי השני והחשוב יותר (גם בעונה שעברה הפתיעה מכבי וניצחה בדרבי הראשון – אתם יודעים איך זה נגמר), נדמה שהפועל משתוקקת לכפר על השטויות בקרית אליעזר ובדרבי הקודם. בניגוד לתהליך שעובר על הקבוצה של שום, מכבי נראית קצת בדעיכה, מחפשת את הכוחות החדשים והרעננים שיוציאו אותה למומנטום נוסף. אולי בלי הביטחון שנמני ישחק, תבין מכבי שאין לה כרגע הרבה כלים להתמודד מול ההתקפה השוטפת של הפועל, מעבר לאותה רוח מהדרבי הקודם. האמת, לא בטוח שהפעם זה יספיק לה.