60 דקות לריקוד הגדול

חג שמח, יאללה בלגאן

אבא ברמן מגיע אליכם עם מסר ברור: אם תחכו לסופרבול, תחמיצו את היום הכי טוב בשנה של אוהד הפוטבול. המדריך לטרמפיסט

רחביה ברמן

אם אתם חדשים בקטע הזה של הפוטבול, או כאלה שמכירים רק משחק אחד כל השנה, אז אתם בטוחים שהסופרבול זה החג הגדול של חובבי הפוטבול. אבל אוהד שקצת מבין יודע שהיום הכי טוב בשנה הוא לא האורגיה המסחרית הדביקה הזו, שמכוונת בעיקר לאנשים שלא מבינים מהחיים שלהם, אלא שלב אחד לפני כן – גמרי החטיבות – החג הגדול של האוהד האמיתי.

אמנם, בעשור האחרון התברכנו במנה די נדיבה של סופרבולים משובחים. מי שזוכר את השחיטות המשמימות של אמצע האייטיז עד אמצע הניינטיז באמת לא יכול להתלונן. אבל עדיין, הפוטבול המשובח ביותר של השנה מוגש באופן קבוע, חם וטעים ובדרך כלל גדוש בטינה וחשבונות ישנים, שבועיים לפני הסופרבול, בצמד המשחקים שקובעים מי יעלה לשם.

השנה יש לנו בחג שני משחקים מצוינים, עימות אחד של צ'ילבות בטירוף ומשחק אחד שיעמת ארץ שלמה מול עיר בודדת, ומספיק חתיכי-על וסיפורים מאחורי הקלעים בשביל לעניין אפילו את חברה שלכם, בעודה מביאה קפה ובירות לחבר'ה שתפסו לה חניה בסלון באמצע הלילה.

אז ניגש לעניין, למה הבירה מתחממת והנקניקיות מתקררות.

עוד בוואלה!

ספר עד הבית: הבילוי שילדי הפריפריה לא מוכנים לוותר עליו

לכתבה המלאה

ארה"ב נגד שיקגו

במשחק הראשון (22:00 שעון ישראל, פוקס ספורטס ו-ESPN) יארחו השיקגו ברס את הניו אורלינס סיינטס, או כפי שהם מכונים לאחרונה "המותק של אמריקה". מעבר לזה שהסיינטס הם קבוצה מסריחה היסטורית, שמעולם לא הגיעה למעמד הזה של גמר החטיבה, יש כמובן את כל העניין של קטרינה, וששנה שעברה הסיינטס נדדו ברחבי דרום ארה"ב למה האיצטדיון הביתי שלהם תיפקד כמחנה פליטים.

אוקצור, הקדושים הם המעשייה ההוליוודית מחממת הלבבות של העונה, ורק כל מיני פולנים שגרים בשיקאגו (וברק אובאמה) לא רוצים שהם ינצחו ויעלו לסופרבול. מצד שני, אם הסיינטס יעלו לסופרבול זה יחזק מאד בעיני אנשים מסוימים את החשדות שהליגה תופרת את התוצאות שלה לפי מה שיספק את הסיפור הכי טוב להמונים (כמו אז, אחרי 9-11, כשקבוצה בשם "הפטריוטים" באה משום מקום וזכתה באליפות, ותיכף נגיע גם אליהם). מצד שני, איזה אינטרס יש לליגה להעיף מהפלייאוף את הכוכב הכי גדול שלה (לאדייניאן טומלינסון, למי שלא עוקב)? מצד שלישי, כל מי שעקב (אפילו קצת, אפילו מתוך בחילה) אחרי תופעת ה-WWF, יודע שתחרות ספורטיבית מפוברקת חייבת את הנבל שלה, שאנשים ישנאו.

אבל נעזוב את תיאוריות הקונספירציה (שאין להם סיכוי להיות נכונות באמת, אגב, פשוט בגלל המספר העצום של אנשים שחייבים להיות מעורבים). לקדושים יש פליימייקרים מצוינים משני עברי הכדור, יש להם קו התקפה סביר בהחלט, יש להם מאמן מצוין אפילו שהוא ביזון ירקרק, ויש להם מומנטום פסיכולוגי שלא צריך מסוקים שחורים וכובעים מפח כדי להסביר. אם ההגנה שלהם תשחק כמו במהלך ההוא בסוף המשחק נגד פילי, שפילי השיגו את הכדור חזרה עם סיכוי להשוות ולא השיגו אפילו יארד בודד, בהחלט יש להם סיכוי, כי ההתקפה של ניו אורלינס טובה מזו של שיקאגו.

גם ההגנה של הדובים, למרות שהיא עדיין טובה מאד (אולי הטובה ביותר שעוד עומדת), כבר לא נראית כמו הדבר המבעית הזה שנדמה היה שהיא בחצי הראשון של העונה. אפשר לרוץ עליהם. אפשר למסור עליהם. זה קשה וייגבה על זה מחיר בכאב, אבל אפשר. לקדושים יש יותר שחקנים שמסוגלים לשבור משחק במהלך – הרוקי רג'י בוש שלא ממש עציר כתופס מאחורה, הרץ דיוס מקאליסטר שנראה כאילו הוא נח כל העונה רק בשביל הרגעים האלה, והתופס הרוקי והאלמוני לגמרי עד לפני ארבע חודשים, מרקז קולסטון. קולסטון אגב לא מושלם, ומפיל פה ושם כדורים שגורמים לבנאדם להגיד "וואלה, רוקי" ולפעמים גם "וואלה, רואים שהוא נבחר שבעה מקומות מהסוף", אבל הוא ממשיך לתת תוצרת, לצבור תפיסות, להתפנות לדאונים ראשונים.

אוקצור, אם שתי הקבוצות יתנו את המשחק הכי טוב שלהן, ניו אורלינס ממשיכה את החלום לסופרבול. אם ניו אורלינס תסתכל למטה ותחליט ש"רגע, אנחנו המשכנו ללכת הרבה אחרי קצה הצוק", היא תיפול בדיוק כמו הקויוטה בסרט המצויר.

הווינר נגד ה...לא ווינר

במשחק המאוחר (01:30, ESPN ומידל איסט) יארחו האינדיאנפוליס קולטס את הניו אינגלנד פטריוטס לקרב הכי שטוף משטמה שיכול עולם הפוטבול להציע בשנים האחרונות.

כמעט לכל קבוצה שרוצה להגיע לפסגה יש את המכשול המיתולוגי שהיא חייבת לעבור (ולא תמיד מצליחה). לבולס של ג'ורדן אלה היו הפיסטונס של אייזיאה. לניקס של יואינג אלה היו הבולס. לפורטי ניינרס של סטיב יאנג אלה היו הדאלאס קאובויס. לארסנל של ונגר זו היתה היונייטד. לאינדיאנפוליס קולטס, הקבוצה עם הקווטרבק הכי טוב סטטיסטית של 15 השנה האחרונות (פייטון מאנינג, לטירונים ביניכם), אלה הניו אינגלנד פטריוטס.

הדם הרע התחיל בעונה הרגילה של 2003. הקולטס, שרצו להביא בהצהרה שהם שייכים לעילית של הליגה, הפסידו לניו אינגלנד בבית, אחרי שלא הצליחו להכניס טאצ'דאון ממרחק יארד אחד עלוב ארבעה ניסיונות רצופים. בסוף אותה עונה, הפסידו הקולטס בניו אינגלנד בפלייאוף. והתבכיינו בסוף בצרחות קורעות לב שזה קרה בגלל שהמגינים של הפאטס תקפו מינית את התופסים שלהם כל המשחק (האמת שהשופטים באמת הרשו שם בית זונות לטובת ההגנה, אבל ה"תיקון" לעניין הזה שהולך מאז ועד היום באמת כבר עבר כל גבול).

שנה אחרי זה, שוב הודחו הקולטס בפלייאוף בניו אינגלנד, התירוץ שפיזרו האפולוגטים של הקולטס הפעם? הקולטס רגילים לשחק בכיפה סגורה, וקשה להם עם הרוח והשלג שיש באיצטדיון של הפטריוטס בחורף אשתקד חשבו הקולטס שמצאו את הפתרון לנאחס – הם השיגו את יתרון הביתיות לאורך כל הפלייאוף, כדי שכשיפגשו את הפטריוטס, זה יהיה אצלם בכיפה הממוזגת איפה שקל לבצע תרגילים תזמורתיים מתואמים, ולא בפגעי הטבע הקשים של האיצטדיון הפתוח בפאתי בוסטון, איפה ששחקנים צריכים להיות לא רק אתלטים אלא גם, נו, גברים. אבל כל התכנונים הלכו לפח כשהפטריוטס עפו בסיבוב השני של הפלייאוף, שלב לפני הדייט המתוכנן עם הקולטס. הקטע הוא שגם הקולטס עפו באותו שלב ולא הגיעו גם הם לארץ המובטחת.

והנה אנחנו מגיעים לעונה הנוכחית. הפטריוטס הגיעו לפלייאוף על אדים וקשיחות וניסיון בלבד. וטום פאקינג בריידי. ההגנה פצועה ומחוררת, ההתקפה נוקתה ביסודיות מכל כישרון בעמדת התופס, קצת כמו ההוא שנתן לסוס פחות ופחות אוכל, או המדען שהוריד לזבוב רגל אחר רגל כדי לראות מתי לא יוכל לעוף יותר. בינתיים הראש של הזבוב – טום בריידי, הקווטרבק הכי ווינר של 15 השנה האחרונות, והאיש שעושה את הסופרמודל ג'יזל ואתם לא – מכריח את הגוף להתרומם עוד פעם אחת. ועוד אחת. ושוב. כמו שכוסית-על תהפוך אפילו את שלמה שרף לגבר מושך לכאורה, בריידי הופך כל מיני "מי זה היצור הזה" לתופסים ששוברים לך את הגב כאילו היו סופרסטארים. כמו כן עשוי לחזור למשחק הזה – על קביים ומוחזק בחתיכה אחת עם רוק ופלסטלינה – רודני האריסון, הסייפטי של ניו אינגלנד, שמפורסם באכילת לבותיהם הפועמים של אויביו (סליחה, יריביו) ורמיסת גופותיהם המדממים. אם הוא אכן ישחק, נוכל לראות אם הוא עושה את כל הנ"ל גם במצב של מוות קליני.

הקולטס הגיעו לפלייאוף עם הרבה פייטון מאנינג כרגיל, אבל עם הגנת ריצה שגבינה שוויצרית זה מחסום חסין אוויר לעומתה. ואז, בפלייאוף, כאילו הדליקו הפרסות את המתג שכתוב עליו "הגנה". פתאום אי אפשר היה לרוץ עליהם, וגם למסור עליהם נהיה קשה לאללה, ואנשים לא מבינים איך. לדברי מקורות שמבינים עניין, לסיבה לתפנית הדרמטית יש שם אחד, שתי מלים: בוב סאנדרס. זוכרים את טרוי פולמאלו, הסייפטי שסחב אשתקד את ההגנה של הסטילרס על הגב כל הדרך לדיסנילנד? עושה רושם שסאנדרס, שחזר מפציעה ממושכת בדיוק לפלייאוף וסתם עם האצבע (או משהו קצת יותר עבה) את החור בסכר, מתלבש חזק על אותה משבצת.

אז מי ינצח – האיש של המספרים שיש לו למי למסור אבל איכשהו נדמה שהוא שוכח איך בפלייאוף, או האיש של המשחקים הגדולים שנאלץ להמציא לעצמו חברים למשחק ובכל זאת מצליח כשהכל על הכף? מי יסב יותר נזק בלתי הפיך לשחקני יריב, בוב סנאדרס או רודני האריסון? האם הקבוצה הדומיננטית של העשור תמשיך לשבור לאויבתה את הלב, או שנהיה עדים לאחד מאותם חילופי שלטון שמספרים עליהם לנכדים? קולטס, פטריוטס, בום רציני בראש. שתו הרבה קפה ותהיו שם, או שאל תתחזו לאוהדי ספורט יותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully