פרידה מאליל

1. לקוקוץ' היה משהו שהאמריקאים קוראים לו flair. הוא היה אלגנטי, חמקמק, מתוחכם, אינטליגנטי. ושמאלי, מה שרק השביח את חוויית הצפייה. לא היה שחקן כמוהו עד אז ואין גם כיום. פורוורד אתלטי בגובה 2.08 מטר שמסוגל להפציץ מרחוק, להוריד את הכדור לרצפה, ובעיקר לנהל את המשחק סטייל מג'יק ג'ונסון.

2. בעונת 1993/94, בזמן שמייקל ג'ורדן עדיין ניסה לשחק בייסבול, קוקוץ' היה רוקי שרוכי משהו, שהמנכ"ל דאז ג'רי קראוס היה מאוהב בו, והכוכב סקוטי פיפן תיעב. בכל זאת, הקרואטי האלמוני הזה הגיע משום מקום לקבוצה לה פיפן סייע לזכות בשלוש אליפויות רצופות, והנה הוא כבר מקבל שכר גבוה ממנו.
במשחק השלישי של חצי גמר המזרח מול הניקס, הבולס היו בפיגור נקודה, אחרי שאיבדו יתרון גדול בגלל טעויות של פיפן וסלים גדולים של פטריק יואינג. כשנותרו 1.8 שניות לסיום פיל ג'קסון לוקח פסק זמן ואומר שהזריקה האחרונה הולכת לטוני. פיפן משיב ב"פאק יו, אני לא עולה חזרה", והקרואטי תופס את הכדור באיזור קו העונשין, מתרומם בסיבוב ודופק צ'אקה שניצחה את המשחק. השילוב של הבאזר ביטר והבלגאן שעשה סקוטי דחף מיידית את האירופאי לתוך אור הזרקורים של ה-NBA.

3. משחק השיא של טוני קוקוץ' הגיע בגיים 5 של סדרת גמר ה-NBA לעונת 1997/98. שיקגו הוליכה על יוטה 1:3, וקוקוץ' צלף 11 מ-12 מהשדה בדרך ל-30 נקודות גדולות, רק שבסופו של דבר זה נגמר בהפסד 83:81 בבית. את מה שקרה במשחק השישי בסולט לייק סיטי כולנו זוכרים: ג'ורדן חטף, קלע על הפנים של בריון ראסל והטבעת השלישית נחתה על אצבעו של טוני.

4. קוקוץ' היה חבר בקבוצה האחרונה זכתה בשלוש אליפויות אירופה ברציפות, עת הוליך את יוגופלסטיקה ספליט לתואר אחר תואר. ב-1989 קלע 18 בדרך לניצחון מפתיע על מכבי ת"א, ב-1990 היו לו 20 בניצחון על ברצלונה, ב-1991 הוא הוביל חבורה בינונית לתואר על אותה ברצלונה. בגמר של 1993, במדי בנטון, הוא הפסיד את התואר ללימוז' הבונקריסטית עם 14 נקודות. בסופו של יום נבחר "מג'יק האירופאי" שלוש פעמים לשחקן השנה באירופה. גם במדים הלאומיים של יוגוסלביה (מדליית כסף באולימפיאדת 1988 וזהב באליפות העולם ב-1990) וקרואטיה (כסף ב-1992) היו לו הצלחות רבות.

5. אחרי שהיה לשחקן חמישייה ב-1994/95, חזר הקרואיישן סנסיישן לספסל עם הגעתו של דניס רודמן. בתום העונה הוא זכה בתואר השחקן השישי של השנה עם 13, 4 ו-3.5 אסיסטים (שלישי בנקודות ובאסיסטים בקבוצה), אבל המספרים הללו החווירו מול יכולתו כשחקן חמישייה. הוא פתח 20 פעמים בהם צלף 17.7 נקודות, גרף 4.5 כדורים חוזרים וחילק 4.4 מתנות לחברים. הבולס היו בדרכם לעונת שיא של 72 ניצחונות ושמרו על המומנטום גם באותם 20 משחקים, מהם ניצחו 17.

1. עד היום האמריקאים לא ממש מבינים מה היה להם ביד, למרות הנהירה המתמשכת של כדורסלנים זרים ל-NBA. הם רואים את דירק נוביצקי, יאו מינג, מאנו ג'ינובילי ואחרים עושים בית ספר לשחקנים עם אזרחות אדומה-לבנה-כחולה, והם לא טורחים לעשות את הקישור אחורה, לקוקוץ'. הנרטיב שלהם אומר שפעם הכדורסל היה ספורט אמריקאי בלבד, ועם הזמן - קו פרשת המים לדידם הוא אולימפיאדת ברצלונה - העולם צימצם את הפערים. אבל כל מי שראה את קוקוץ' באירופה ואז ב-NBA יודע שהיה לו למלצר הקרואטי עוד הרבה מאוד מה לתת, אם רק היה נוחת בקבוצה אחרת או בזמן אחר. לו היה מגיע כיום בגיל 21 לליגה הטובה בעולם, היה הופך בלי ספק לכוכב על ולאבטיפוס לשחקן אירופאי.

2. אחת הסיבות שטוני לא הפך לאולסטאר נעוצה בשמרנות האמריקאית שלוקחת כל שחקן באשר הוא, ומוסיפה לו מסת שרירים כדי שיידע להתמודד עם הפיזיות של הנגרים מתחת לסלים. הבעיה היא שחלק משמעותי מגדולותו של קוקוץ' הייתה קשורה לזריזות שלו, לקלות הרגליים שלו, לגמישות הגוף שלו, שהתבטאה בהטעיות מהפנטות. כשמאמנים אמריקאים רואים שחקן בסביבות 2.10 מטר הם חושבים שהוא סנטר, או מקסימום פורוורד, אבל קוקוץ' יכול היה להיות רכז מצליח מעבר לים. דארקו מיליצ'יץ', להבדיל אלפי הבדלות, חווה דברים דומים, ובזמנו אמר עליו לארי בראון: "הוא רוצה להיות קוקוץ', ואני רוצה שהוא יהיה ביל ראסל. הבעיה היא שהוא כלל לא יודע מי זה ביל ראסל". אבל הבעיה האמיתית היא שבראון לא מבין כמה גדול היה קוקוץ'.

3. המנכ"ל של הבולס דאז, ג'רי קראוס, היה שנוא נפשם של מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן ופיל ג'קסון. הוא רצה לקחת את הקרדיט לטבעות של הבולס, כשטען ש"מועדונים זוכים באליפויות, לא שחקנים", והם ראו בו מישהו שרוכב על גל ההצלחות שלהם.

אז כשאותו קראוס החתים את קוקוץ', בו היה מאוהב עד מעל לראש, לחוזה גבוה יותר מזה של פיפן, זו הייתה פתיחה ברגל שמאל למערכת היחסים בין הקרואטי והכינור השני בשיקגו. וכשבקיץ 1993 פרש ג'ורדן (מה שלפי עדותו של ג'קסון גרם לקוקוץ' למרר בבכי) אותו כינור שני הפך לכינור ראשון. כך, שלא באשמתו, היה קוקוץ' אדם מסומן בחדר ההלבשה. באולימפיאדת ברצלונה נפגשו פעמיים ארה"ב וקרואטיה: ובמשחק הראשון פיפן וחבריו עשו כל שביכולתם כדי למרר לקוקוץ' את החיים, בניגוד גמור למשחקים שלרוב התנהלו ברוח טובה. בגמר טוני כבר היה מוכן, שיחרר לא מעט אסיטים, וגם קבר שתי שלשות על הראש של פיפ. מי שחשב שהוא לא שחקן קיבל דגימה ראשונה לעתיד לבוא.

4. כמו רבים וטובים לפניו ואחריו, התקשה קוקוץ' להתמודד עם הדומיננטיות של ג'ורדן. לא משנה כמה טוב שיחק, MJ היה זה שייקח את הזריקות החשובות. במשחק השיא שלו, 30 הנקודות שקלע מול יוטה בגמר של 1998, הכדור האחרון, במינוס 2, הלך למספר 23, שבאותו משחק פגע רק ב-9 מ-26. ג'ורדן שלח איירבול והכין את הקרקע למשחק השישי ההיסטורי. עד כמה לא סופרים באמריקה את טוני ניתן ללמוד ממחלקת ההיסטוריה של אתר ה-NBA, שבסיקור שלה של אותו גמר כלל לא מציינת שהקרואטי דפק 30 וכמעט ניצח לשיקגו לבדו את המשחק, הישג שאולי היה רושם לו היו נותנים לו את ההזדמנות. אבל ג'ורדן לא יכול היה לשאת אפשרות שהאירופאי הזה, שלא שומר בכלל, יהיה זה שיקלע את הסל שיביא את האליפות האחרונה שלו.

קוקוץ', שתמיד הצטיין באירופה במעמדים החשובים, לא תמיד הצליח לבוא לידי ביטוי בפלייאוף. ב-1995/96 הוא אף החטיא כ-20 שלשות ברציפות בפוסט סיזן לפני שאיפס את היד בסדרת הגמר, וקלע שלשה קריטית (פלוס עבירה) על שון קמפ. לכל אורך הפלייאוף הוא צבר רק 11 למשחק, עם 4 ריבאונדים ו-4 אסיסטים. בפלייאוף של 1996/97 הוא קלע רק 8 למשחק.

5. באירופה, שם למסורת יש חשיבות אמיתית ולא רק לצרכי שואו ומכירות, שחקן כמו קוקוץ' היה מתקבל בכבוד מלכים בקבוצת האם שלו. ב-NBA זה רק ביזנס, ולכן כשביקש לחזור לעונת פרישה בשיקגו הצעירה, שלבטח הייתה נהנית מהניסיון והמומחיות של האגדה האירופאית בת ה-38, נתקל טוני בכתף קרה. המאמן סקוט סקיילס והמנכ"ל ג'ון פקסון, שני אנשי מקצוע אולד סקול, מעדיפים שחקנים שמושכים, נושכים, דוחפים ומרביצים. הם לא יודעים להעריך את הגאוניות של האיש. אנחנו, לעומת זאת, יודעים גם יודעים.