לפני שנתיים הגיע ניק סייבן למיאמי בשאון גדול. דרום פלורידה צהלה, המושיע הגיע לקחת את הקבוצה. הפסטיבל החזיק שתי עונות בלבד. סייבן הכחיש בשבועות האחרונים כי יש בידו הצעה ממכללת אלבמה, אבל לבסוף נשבר, הודה וגם נפרד מהדולפינס.
"ניק החליט לא לחזור לדולפינס", אמר וויין הייזנגה, בעלי מיאמי. הקריזמון טייד העניקו לסייבן חוזה של 32 מיליון דולר לשמונה שנים, והפכו אותו למאמן עם השכר הגבוה ביותר במכללות. הם קנו את יתרת חוזהו במיאמי, לשלוש השנים הקרובות.
"זה לא כסף", אמר הייזנגה, "ניק היה עייף ולא רצה להמשיך. לסייבן ניסיון עצום בפוטבול המכללות, ואת לואיזיאנה סטייט הצעיד לאליפות ב-2003. על פי דבריו, הוא לא יכול היה עם השחיקה ב-NFL ורצה להיות יותר זמן עם משפחתו.
להגיד שהכתובת לא הייתה על הקיר? תציצו בבקשה בלינק שלמטה.
אל תפספס
לך הביתה, פחדן
אלה היו החדשות. ועכשיו לפרשנות: ניק סייבן הוא מוג לב, חדל אישים מגלומן שלא ראוי לראות יותר מגרש ב-NFL. בושה לו, בושה גדולה יותר למי שמינה אותו.
מלבד הטור של דודי כפרי (שאת הלינק אליו ניתן למצוא בקטע הקודם) נכתבו במדור זה מספר טורים שפקפקו ביכולתו של סייבן להצליח ב-NFL. לאחד מהם תקבלו קישור נוסף למטה. הפסטיבל הדוחה סביב מינויו של המאמן גרם לאנטגוניזם, וכשכבר נדמה היה שהוא עולה על דרך המלך, הוא החליט שהוא לא פחות מאלוהים.
סייבן הוא איש שפל שלקח מועדון הרוס מקצועית שני צעדים לאחור. יש לזקוף לזכותו עונה ראשונה מצוינת (7:9) ומועמדות לתואר מאמן העונה (אנחנו הכתרנו אותו בעונה שעברה), ולאחר מכן קריסה כללית. כשהוא נפעם מהצלחתו (החלקית בלבד וההרסנית) להחזיר את ריקי וויליאמס למסלול, פנה לפרוייקטי שיקום אחרים, כמו דייויד בוסטון ודאנטה קולפפר הותיקים ומרקוס ויק, קוורטרבק בעייתי והאח של מג'ורג'יה. כל הנסיונות הללו קרסו. הדולפינס סיימו את העונה האחרונה עם מאזן 10:6 ובלי צ'אנס ממשי לפלייאוף.
אבל אתם יודעים מה? כל זה נסלח. מותר למאמן לטעות. מותר לו לעשות ניסויים. ה-NFL, בניגוד לכדורגל הישראלי למשל, נותן זמן למאמן מתחיל. רומיאו קרנל לא הגיע לשום הישג בשנתיים בקליבלנד, ובכל זאת מדברים שם על דרך. ביל קווהר החזיק 14 שנה בפיטסבורג. יש יציבות ב-NFL. ומכאן כל הכעס על סייבן, שהיה לו קצת קשה - והוא נשבר.
ואתם יודעים מה? זה לא שהיה לו כל כך קשה כמו כסא המפלט שהציעו לו במכללות. אל תטעו - לאמן פוטבול במכללות זה לא קל. אבל המעמד שלך שונה, העבודה טיפה פחות תובענית והשחקנים שלך קשובים. אתה לא צריך להתמודד עם תקציב או עם משמעת. אתה קובע, הם עושים. וזה היה המוצא של סייבן, בנוסף, כמובן, לחוזה ארוך הטווח.
ואולי הכעס הוא לא על סייבן אלא על כל האופוריה שהייתה סביב החתמתו. כמו בפסטיבל סטיב ספורייר בזמנו, כמו בהחתמה של פיט קארול בניו אינגלנד, כמו בקרקס שמלווה כל מאמן מכללות מצליח שמגיע לליגה, הפעם באמת התקשורת אשמה. התקשורת שעשתה אותו כזה גדול עוד הרבה לפני שהראה משהו ב-NFL. הרבה לפני שהראה שאת הידע העצום וההשגיות המרשימה שרשם ב-NCAA הוא יכול להביא לליגה. וכמו רוב מאמני המכללות שעשו את קפיצת המדרגה - הוא נפל, והבין שעדיף להיות ראש לשועלים.
סייבן צריך להזכר כעוד מקרה כלימה לכל הקושרים כתרים על ראשי מאמנים שטרם הותירו ולו חותם קל בליגה. האיש השאיר מועדון גאה כמו הדולפינס על שוקת שבורה. היה לו חוזה ענק, הוא לא יכול היה לוותר ובלה בלה, בשורה התחתונה - עוד מאמן מכללות הגיע לליגה עם הרבה רעש, עוד קבוצת NFL נשארה עם הצלצולים.