המלכודת של בית"ר

אוסי ארדילס אמר כאשר הוא הגיע לבית"ר ש"לפני שמדברים על אליפות, צריך ללמד את השחקנים איך לוקחים אליפות". מי כמו ארדילס מבין שלקחת אליפות זאת מיומנות ייחודית לכל דבר ועניין. מיכאל זנדברג לא ידע לקחת אליפות לפני שהוא הגיע למכבי חיפה ופגש את אריק בנאדו. רוב הכדורגלנים בארץ שלא עונים לשם אבי נמני עשויים מחומרים מתכלים שנוצצים לטווח הקצר אבל לא עומדים ביעדים לטווח ארוך. ממש לא בעיה להסיט אותם מהדרך.

אחת הדרכים הללו היא מלכודת הדרישה לאטרקטיביות, לדורסנות, דילמה איתה נאלצים להתמודד מדי שבוע טוטו תמוז, ברק יצחקי, גל אלברמן, יואב זיו, דרק בואטנג ושחקנים נוספים שלא טעמו מעולם אליפות. גם רוני לוי נדרש לכך באליפות הראשונה שלו עם מכבי חיפה, אבל הוא לא נתן לשום דבר לגרום לו לסטות מהמטרה, גם לא אלפי אוהדים מוסתים שצועקים 'אליפות בלי מאמן'. רוני לוי יודע שקודם כל צריך לקחת אליפות, הדורסנות וההקפדה על יכולת גבוהה במשך 90 דקות יבואו אחר-כך. באליפויות הבאות. למזלה של בית"ר, יוסי מזרחי מבין זאת היטב.

אחת הסיבות לכך שהמשחק של מכבי ת"א לא ממריא, היא חוסר האמונה שאלי כהן משרד כלפי הסגל שלו (אולי בגלל זה הוא מפחד שהם יעלו להתקפה?). מאמן שמחזיק על הספסל שלו שחקני נבחרת כמו יוסי שבחון ומשה ביטון, לא אמור לבכות השכם וערב שהוא זקוק לחלוץ וקשר ברמה גבוהה אלא פשוט להביט אחורה לספסל שלו ולהשביח אותו. מי אמר שגורלם של שחקני הרכש הללו לא יהיה זהה לשבחון וביטון וכמה זמן ייקח להם להתאקלם, אם בכלל, עד שהם יתחילו לתרום.

תחת זאת, אלי כהן ממשיך לתת אשראי לא מובן לג'ובאני רוסו, שאת הפעולות החיוביות שלו העונה אפשר לספור על אצבעות יד אחת. יכול להיות שאלי כהן עדיין מאמין שהוא יכול להציל את רוסו, אבל יותר הגיוני שהמאמן פשוט מתרגש מעבודת ההגנה של הקשר הקרואטי (מגן יהיה יותר קולע). התוצאה: ספסל נמק ומתוסכל, שלא תורם מאומה כאשר נמני חלש. לירן ותמיר כהן ברחו משם, בקרוב אולי גם שבחון וביטון.

אין להשליך מהמשחק מול הפועל ת"א על היכולת ההגנתית של הכח, שספגה עד אז כמות שערים דומה לזו של מכבי חיפה ונצמדה להוראות הטקטיות של אורי מלמיליאן באופן מעורר התפעלות. הבעיה של הכח היתה ונשארה מוציא לפועל אמיתי במרכז הרחבה (כמה שערים כבר אבי תקווה מסוגל להפציץ מ-20 מטרים), שיהפוך את הנאיביות לעוקצנות ואת התמימות לערמומיות. למזלו של מלמיליאן, כפיר אודי פרש ויש לו עדיין שבועיים למצוא אחד כזה.

מצד שני, אין להתעלם מהתצוגה המעליבה של מרשל אודה מול הפועל ת"א. שוער טוב יכול להיות כרטיס לעונה נוספת בליגת העל, ואודה רחוק מלהיות כזה. צעיר, הססן, מבולבל, קטן ולא מרשים. אולי הוא פוטנציאל, אבל עד שזה יבוא לידי ביטוי בוינטר כבר יתחילו לפצח גרעינים. אי אפשר לצאת עם ינוקא בין הקורות למלחמת הישרדות, מה גם שלא מומלץ להכח לטפח עבור נתניה שוער צעיר. עדיף למלמיליאן ללכת של שוער מנוסה, שאולי גם יישאר בהכח בשנים הבאות.


להחתים את מירוסביץ' לעונה נוספת בבית"ר

הדרך היחידה של בית"ר ירושלים לאיים על ההגמוניה של מכבי חיפה בחמש השנים הבאות ולא רק העונה, היא ליצור לעצמה שושלת דומה לזו של דירסאו-קולאוטי-בוקולי שבנה רוני לוי. שזה אומר גם זרים. שיתאימו אנושית, חברתית ומקצועית, דברים שאי אפשר לקנות בכסף. דווקא מילובן מירוסביץ', הזר שזכה להכי מעט הערכה מכל אלו שנחתו בטדי בקיץ, והוא אולי אחד הגורמים העיקריים לסדר במשחק המבולגן של בית"ר, מתגלה כחוליה בריאה לשלד עתידי. מניע את הכדור במהירות, עושה תנועה לשטחים מתים, לא מיילל שהוא לא משחק בתפקיד הטבעי שלו, כובש שערים מרהיבים, אבל מתנהג בצניעות. נתונים אנושיים ומקצועיים שלא מובנים מאליהם עבור שכירי החרב בבית"ר.

לפני שבית"ר שוב פונה לפנקס הצ'קים של ארקדי ומנחיתה עוד זר יקר מדי לעונה הבאה, כדאי לה להיצמד למירוסביץ' ומה שהוא מייצג. משהו כמו 700 אלף דולר יעבירו את כרטיסו מראסינג קלוב בארגנטינה לבית"ר. עסק קצת יקר על הנייר, אבל בטוח לעומת הברווזים שמציעים ליוסי מזרחי. יחד עם דרק בואטנג, זה כבר התחלה של משהו.

יפה היה לגלות כיצד רוב אמצעי התקשורת בישראל ידעו לשים בצד את המעבר של תום אלמדון לכפ"ס והמשחק בטדי, לטובת הצדעה לאגדת יעקב חודורוב. ממש כפי שהבריטים ידעו לעצור שנייה את ההתעסקות השוטפת בשטויות וברכילות, בעקבות לכתו ג'ורג' בסט. מי כמו נאמני המלך ג'ורג' יודעים שאין תקווה לעתיד בלי כבוד לעבר.

מדהים היה לגלות באותה הזדמנות כיצד לא הרבה השתנה מאז הימים שחודורוב היה למיתוס אוראלי במדינה ללא טלוויזיה, רדיו או מוסף ספורט נפרד. הניסיון המחודש לאגד את הפרק שלו בהיסטוריה לכרונולוגיה מסודרת ועקיבה עם סוג של אמירה, שוב נתלה בשבבי סיפורים על המשחק ההוא בווילס, התמונה עם מרלין מונרו ורשימת תארים שניתן למצוא בוואלפדיה. אפילו על יניב קטן יש לנו יותר מידע. ובהיעדר משהו רציני, כמעט כולם חזרו לגילויי הערצה לאיש שלימד אותנו להעריץ ספורטאי, בלי קשר למה שאנחנו יודעים עליו.

"אלי, אני נרדם במשחקים שלכם" (אייל ברקוביץ', בתצוגת הפרשנות הטובה והקולעת שלו מאז שפרש, מעמיד את אלי כהן בפני מה שהצופים רואים)

"יש מאמן יותר התקפי ממני? כשהייתי במכבי חיפה כבשנו שביעיות ושמיניות" (אלי כהן לא מבין את המסר של ברקוביץ')

"כפ"ס יכולה להרוויח שוער ל-20 שנה" (שלמה שרף, בהתלהבות של אוהד, בונה על אוהד לוויטה עד גיל 40)

לא רק הליגה העלובה נמצאת לצידה של מכבי חיפה הבינונית, גם ההיסטוריה: למעט עונת 1992/3, בכל פעם שבית"ר ירושלים זכתה באליפות, היא נהנתה מחולשת המועדונים הגדולים ולא חוותה קרב מדמם אמיתי על התואר. ב-1986/7 הירושלמים התחרו על האליפות מול בני יהודה, ב-1996/7 מול הפועל פ"ת וב-1997/8 הם כמעט שמטו את התואר להפועל ת"א החלשה של אותם ימים (ושוב תודה לבית שאן), כמו שהם עשו מול מכבי חיפה ב-1983/4. יש משהו ביציבות הנפשית שלו המועדון הירושלמי (קהל/הנהלה/שחקנים/מסורת – רק תאשימו), שגורם להם לאבד את העשתונות בקרבות מתישים מול יריבות אמיתיות, להיחנק בריצה למרחקים ארוכים מול אצנים מיומנים ומעוטרים. מה כל זה אומר על 2006/7? נכון, שבית"ר שוב יכולה ליהנות מטעות היסטורית וליגה חלשה, אבל באותה מידה אם מכבי חיפה תתמיד לנשוף לה בעורף, מישהו בבית וגן ידאג לירות למערכת ברגל (אהלן ארקדי).

ומול בני יהודה מכבי חיפה אמורה להמשיך לזייף ולערער על השפיות של בית"ר. לבני יהודה, אחרי שנים נעימות במרכז הטבלה ומעלה, אין היום חומר שחקנים למאבקי תחתית. גם לא מאמן שבנוי למרוט את העצבים ליריבה, לעקוץ ולהסתגר. גם לא בוס שהיה בסרטי המלחמה הישנים. קבוצות גדולות מבני יהודה (הפועל ת"א) לא עמדו במבחן האופי הזה, כאשר הן נתקלו בקו האדום. על-מנת לצאת מהמערבולת בין כוונות למציאות, בני יהודה צריכה שני ניצחונות רצופים כדי למצות את הפוטנציאל שיש בה ולהרשות לעצמה לשחק לא רק כדי לשרוד. הבעיה שכנראה זה לא יקרה מול מכבי חיפה.