חולון לים התיכון

עונת הכדורסל 2005/6 בליגה הלאומית הייתה אמוציונלית למן הרגע הראשון. מיקי דורסמן בנה קבוצה שלא נראתה בליגה הסהרורית-זערורית הזאת מאז הפועל ת"א, האולם המיתולוגי שופץ ונצבע בצבעי סגול-צהוב, הפרקט הוחלף והכל היה מוכן לעונה חגיגית. את רוב הליגה הפועל חולון פירקה, כשהיא ועפולה-גלבוע מתחילות ליישר קו לקראת סדרת גמר פלייאוף אימתנית.

ואכן, סדרת גמר הפלייאוף הייתה מטורפת. אולמות מלאים עד אפס מקום, אנשים נדחקו כדי לשנורר כרטיס וקהלי שתי הקבוצות בפול אנרגיה. חולון ועפולה גנבו את יתרון הביתיות פעם אחר פעם, כשחולוניה מנצחת את המשחק הראשון בחוץ, ועפולה מחזירה לעצמה את הסדרה עם ניצחון בחולון. הסגולים צהובים שבו לעפולה וניצחו עוד פעם אחת, כדי לחזור הביתה למשחק קובע על העלייה. כל משחק היה קרב עקוב מדם. לא כדורסל גדול, יותר מלחמת חפירות.

המשחק הקובע היה מתוכנן להיות מלחמת עולם.

כל העיר הייתה בטירוף ורק סטיב אוסטין היה חסר בערוץ הראשון כדי שנרגיש אייטיז. באיצטדיון האחד במאי הצטופפו להם 3,000 חולונים שהבעירו את היציעים באדרנלין טהור ופירוטכניקה מרשימה. הכל התנקז ל-6 השניות אחרונות: גור פורת מעפולה עמד על קו העונשין השחיל אחת והעלה את עפולה ליתרון של שתי נקודות. את הזריקה השניה הוא פספס, שחקני חולון עטו על הכדור ויצאו להתקפת ייאוש במטרה לקלוע 2 נק' וללכת להארכה. הכדור הגיע לעדי פרג על קו השלוש, שזרק ו.... דממה באולם. השופטים כבר הרימו את ידם לסימן 3 הנקודות כשהבאזר נשמע. הכדור צלל פנימה ועדר של 3,000 איש שעט לפרקט בטירוף. את המשך הלילה בילינו שיכורים משמפניה לא פחות מאשר שיכורים מניצחון.

לא חליתי במחלה קשה והחלמתי (השבח לאל), לא נולד לי ילד ולא חזרתי בראש טור שריון לרחובות העיר אחרי ניצחון במלחמה, לא זכיתי בטוטו, וחיי לא ניצלו בנס. ככה יוצא שאירוע הספורט של השנה היה לא פחות ולא יותר היום המאושר בחיי. מעולם לא נשפכו כמויות שמחה ואושר לריק כמו שנשפכו על הפרקט אז בחולון. וזה לא יעזור אם השנה נעלה באמת. אותו הדבר כמו בחודש מאי השנה זה אף פעם לא יהיה.