זה נראה היה כמו עוד יום חמישי שגרתי בצפון. הקור העז חייב ללבוש סוודר, מכבי שוב התבזתה במשחק חוץ מול קבוצת ליגה אדריאטית, והצורך לשרוף עוד שעתיים עד היציאה של חצות גרמה לי להצטרף לאחי, שהלך לראות את מכבי חיפה נגד פרטיזן אצל חבר. למען האמת אני לא מת על הירוקים אבל את הטבח הצפוי להפועל בפאריס אף פאב חיפאי לא ישדר גם ככה. אז הלכתי.
חאבייר אנדרסון קוראים לו, נדמה לי, לבחור הברזילאי החביב שהקפיץ את החבר'ה סביבי, אבל אני רק חיכיתי להפסקה, שנראתה כמו הזדמנות יחידה להשתלט באלגנטיות על השלט ולזפזפ למשחק המעניין באמת. כשניר הלך להביא בקבוק ספרייט ראיתי שהאדומים מובילים 0:1. בזיפזופ הבא, חשבנו שאנחנו רואים את הריפליי לגול של טועמה. זה כבר היה השני.
כמו בכל מפגש בין אוהדים ירוקים לשם "סן ז'רמן" שוב שמעתי את אגדת הגול של יניב קטן הגדול, וכמו אדום אמיתי נחרדתי כשהחבר'ה החזירו לערוץ 10, ועוד יותר בגלל הסיבה שהם עשו זאת. "עזוב, כבר ניצחתם", אמר לי אחי, כאילו לא היה ברור שגם הפעם האדומה שלי לא תעשה לי את החיים קלים. בכל אחד מהביקורים הבאים בסטאד דה פראנס נפרמה ההגנה האדומה שוב ושוב כמו גבינה שוויצרית, כך שגם אחרי הגול של באדיר זה כבר לא היה אותו דבר. אבל הירוקים ניצחו סוף סוף 0:1 קטן, החבורה סביבי עלזה, ואני קיבלתי במתנה את המחצית השנייה בפאריס כשסביבי קהל ירוק ועוין. הרגשתי כמו בבית.
שנים אחרי שנים של כישלונות ותירוצים בליגה השאירו אותי לחיות על הזיכרון המתוק מאותו חורף מופלא של 2001. ועדיין, משום מה, הפועל של 2006/7 לא הצליחה לעשות לי את זה, פרט אולי לפיניש המחשמל בדומז'אלה. אבל אז בא המבצע הענק של טועמה בדקה ה-57, שהסתיים בטאץ' האומנותי של אליניב-ברדה-לנבחרת. זה לא היה מפתיע כמו אוסטרץ' בסטמפורד ברידג', מרגש כמו מילאן של מוסקבה או מסעיר כמו פישונט בפארמה, אבל אני שוב הייתי בשמיים. הפועל, שגורמת לי להתאהב ולהתאכזב בכל פעם מחדש, נתנה לי עוד רגע של נחת.
זכרונות אהבה מפאריס
שגיא ניר
27.12.2006 / 7:50