לגאידמק אין תקנה בכדורגל

ישנם שני סוגים בסיסיים של אוליגרכים. את אב הטיפוס הראשון מייצג כמעט באופן מושלם רומן אברמוביץ', שהצליח בעורמה ובחכמה להפוך את צ'לסי לאימפריה חובקת עולם בפרק זמן קצר. כמו מקבילו בבית"ר ירושלים, מיסטר ארקדי, הרצון לבצע שינויים בער בו בתחילת הדרך. קלאודיו ראניירי המעצבן עמד על הקווים, השמועות על הדחה אפשרית רצו מסביב לסטמפורד ברידג', אבל אברמוביץ' ראה קבוצה שמגיעה לחצי גמר הצ'מפיונס והתאפק עם המכתב עד הקיץ. הוא הפסיד סיפוק רגעי והרוויח דרך לשנים. הוא היה מספיק חכם לא לפטר מאמן באמצע העונה, גם אם זה ממש דגדג באצבעות. אברמוביץ' השקיף מיציע הכבוד עם החיוך הידוע שלו ונתן לתהליכים להבשיל, צירף לידו את אנשי המקצוע הטובים ביותר (פיטר קניון) ולמד מהר מאוד ששקט תעשייתי הוא המתכון המנצח לקבוצת כדורגל, הרבה לפני מאמן כושל או יו"ר לא יוצלח.

את אב הטיפוס השני מגלם נהדר ולדימיר רומנוב, הבוס הליטאי של הארטס. כמו כל אוליגרך, רומנוב פתח בסערה, שפך כסף רב והתרווח באמצע העונה שעברה במקום הראשון בסקוטלנד, עם הגב לקבוצות הגדולות מגלזגו. רומנוב המטורף לא התעכב על הדרך או על הסגנון. הוא ניסה לכפות דפוסי עבודה של מאפיה על קבוצת כדורגל, ומהר מאוד איבד הפסגה לסלטיק. גם העונה רומנוב לא מצליח להגשים את החזון שלו בהארטס. אם עד לפני כמה שבועות הוא עוד ניצל את ההתאקלמות של פול לה גוון בריינג'רס כדי להתבסס במקום השני, אז היום הוא כבר במקום הרביעי, 4 נקודות מאברדין. למרות שהארטס היא קבוצה קטנה בסקוטלנד וההקבלה לבית"ר היא קצת בעייתית, המסקנה היא ברורה: לאנשים כמו רומנוב אין תקנה בכדורגל המקצועני ולאורך זמן הם כושלים ונופלים. כנ"ל לגבי ארקדי גאידמק.

הפיטורים המוזרים באמצע העונה של ולדימיר שקלאר, האיש שבנה את המערכת והקבוצה שאמורה לקחת אליפות בסוף העונה, הציר שמחבר בין הערב רב של עובדי בית"ר ירושלים, הם הוכחה הסופית לכך שגאידמק שייך לזן שיכלה את עצמו, במוקדם או במאוחר. רומנוב יוכל לספר לו שהמקום הראשון הוא זמני, כל עוד הזעזועים לא נפסקים וחלקם אפילו נוחתים רגע לפני משחקים חשובים של הפועל ובית"ר ירושלים. כל עוד יצורים תמוהים כמו יוסי מילשטיין ממשיכים ללחוש על אוזנו בנושא ספורט ולא אנשי מקצוע דוגמת פיטר קניון. אם לא יקרה נס, גורלו הספורטיבי של גאידמק יהיה זהה של האוליגרך הליטאי. רק נסו לתאר לעצמכם מה היה קורה למדינה, לו גאידמק היה מנהל אותה עם שליפות כאלה.

הרגע הכי עלוב שיכול לקרות לאדם או מערכת, הוא השלב בו הוא מתחיל להתגעגע לדבר ממנו הוא סלד כל כך הרבה זמן. ושקלאר, יו"ר גרוע לכל הדיעות (הויכוח בנושא הוא ממש לא חשוב כרגע), הוא כל מה שנשאר מבית"ר ירושלים של גאידמק. אוהדי בית"ר מסוימים, שחקנים, סוכנים, מנהלים, וודאי חוגגים את המהלך השטותי הזה, אבל זהו בעצם עוד שלב בדרך ליום שבו גאידמק יבעט בבית"ר ירושלים באותה קרירות שבה הוא בעט באוחנה, פניג'ל, קאנן, פרננדז, ארדילס ושקלאר. זה יקרה במוקדם או במאוחר, ברגע שגם הוא יבין שלסגנון העבודה שלו אין תקנה.