החורף שהעיר מהתרדמה

בעולם ספורט כל כך מפוהק קצת קשה למצוא איזשהו רגע שגרם לך לנסוק לגבהים. שלטונות יחיד בכדורגל האירופי והישראלי הפכו לעניין שבשגרה, ואפילו הפסדים של שנואי נפשי מהבייסבול, הניו יורק יאנקיז, כבר לא מפתיעים אותי. הראסיה של זידאן במטראצי כיסתה רק חלק מערוותו של מונדיאל משמים ומשעמם, שאנחנו ראינו בצילו של אולפן מבזה ושערורייתי שלקח מהכיסים שלנו הרבה כסף. גם השמחה, האמיתית אמנם, של רוז'ה פדרר כשהוא זולל את הגראנד סלאם התורן לא הצליחה לתת שום מימד חדש של ריגוש.

ספורט הוא עניין לימודי לכל דבר. אוהד שקבוצתו זוכה באליפות מרגיש משהו חדש, כזה שלא היה שם קודם. הכוח המניע את הרצון לשבת מול המסך ולבהות בו במשך שעות הוא בציפייה לכך שנראה משהו שיפתיע אותנו ונהיה עדים להיסטוריה קטנה בעיני עצמנו. בגלל זה אולימפיאדת החורף בטורינו הייתה הדבר הכי מדהים, מרגש ומהפנט שקרה לי ב-2006. האמת היא שלא תכננתי לעקוב אחרי העניין הזה כשום דבר מעבר למחויבות הסיקור כעורך ספורט, ובאתי אליו בגישה צינית בריאה שמאפיינת כל אחד שלא נחשף לזה מעולם. ומה אומר? נכוויתי.

היו כמה שיאים עצומים באליפות הזו: הפוטו פיניש המדהים במרוץ הביאתלון, שבו ביורנדאלן איבד את הזהב אחרי שכבר היה בידיים שלו. הדומיננטיות של יאניסה קוסטליץ' הקרואטית. מרוצי הלוג' המסחררים (יא, איזה פסיכים שם, אלוהים). ההגעה המפתיעה של פינלנד לגמר ההוקי קרח. ההתרסקות של בודי מילר, האובר-רייטד השחצן, על מסלולי הסלאלום. כל השמות שלא הכרתי לפני כן ושעשו לי את פברואר לחם מתמיד.

אי אפשר להצביע על רגע אחד בטורינו שבו קפצתי מהכורסא. אלה היו שלושה שבועות שבהם נחשפנו, אלה שעקבו, לעולם אחר שלא הכרנו, של אנשים דפוקים עם שריטות בעומק לב האוקיינוס האטלנטי, שלא רואים בשלג דיכאון או סיבה לא לצאת מהבית, אלא לוקחים את הטירוף שלהם הכי רחוק שאפשר. אתה רואה את כל החבר'ה האלה שקופצים ממקפצה עם מגלשיים לאורך של 120 מטר ותוהה כמה פעמים הרופא זרק אותם על הראש בילדותם. וכמובן, מעריץ אותם עד כלות. יש עוד קצת יותר משלוש שנים עד לאולימפיאדה הבאה בוונקובר. בינתיים אני אסתפק בצ'לסי, במכבי חיפה ובפדרר. שנת חורף נעימה לכולם.