החמישייה הטובה
1. א-רי-נ-ס. גילברט ארינס נתן לנו בשבוע החולף את אחד מרגעי השיא של העונה - 60 נקודות בסטייפלס סנטר בלוס אנג'לס, מול קובי בריאנט וחבורתו, וכל זאת במשחק מדהים שנגמר בתוצאה המדהימה - 141:147. אחרי הארכה. קובי לא טמן ידו בצלחת וקלע 45, אבל גילברט היה באחד מרגעי ה"זון" שלו, קלע כאילו אין מחר ושבר את שיא הנקודות בהארכה, 16. קובי לא אוהב לראות אנשים קולעים יותר ממנו, בטח כשהוא מגיע ל-45, אז צפו למשחק שיזכיר את ה-81 משנה שעברה במפגש הבא בין השניים בפברואר. כל הפרמטרים עכשיו נותר רק לחכות. כחלק מהחימום שלו, הפגיז הלילה (בין שישי לשבת) 54 נקודות על פיניקס.
2. החומה הסינית. יאו מינג ממש מפחיד בצורה שבה הוא משתלט על משחקים. הדומיננטיות שלו בלתי רגילה, הכל עובר דרכו, הוא הסנטר הטוב בליגה ומבחינות רבות אחד המועמדים, לפחות כרגע, ל-MVP של העונה. הוא שומר את הטילים עם הפנים קדימה, למרות חסרונו של טרייסי מקגריידי. בחמישה מתוך שבעת המשחקים האחרונים יאו לא ירד מ-32 נקודות, ובסך הכל גם חסם 26 כדורים, ולא פחות חשוב - מסר 15 אסיסטים. כשזה בא עם 77 ריבאונדים וכמעט 53 אחוזים מהשדה, זה כמעט מושלם. פשוט צריך לומר את זה - יאו מינג כמעט מושלם.
3. הביג בן בפעולה. אורי גלר טוען שהצליח לעצור את הביג בן בלונדון, נראה אותו עוצר את הביג בן של שיקגו. בן וואלאס חזר לעצמו, מציג שליטה מוחלטת מתחת לסלים, בהגנה ובהתקפה כאחד, וגם הפך לחלק מההתקפה של סקוט סקיילס, ומחלק אסיסטים. עם הופעות של 20 ריבאונדים מול סיאטל (8 בהתקפה) ו-27 מול מילווקי (9 בהתקפה) הוא מוכיח שגם בגיל 32, ואחרי הרבה דיבורים ומילמולים מאחורי גבו, כוחו עדיין במותניו. 3 בלוקים או יותר, ו-2 סטילים או יותר, בארבעה מתוך חמשת המשחקים האחרונים מוכיחים שגם הזריזות והעירנות לא נעלמה, וביג בן מתחיל להדביק סביבו את ההגנה של שיקגו המתקמבקת (12 ניצחונות ב-14 המשחקים האחרונים).
4. שמש המערב. מה עוד אפשר להגיד על פיניקס? הזכרתי אותה גם בטור שעבר, אבל כמו שסטיב נאש קיבל את תואר ה-MVP פעמיים, גם להזכיר את השמשות שבוע אחר שבוע מותר. הם זה עתה סיימו רצף של 15 ניצחונות רצופים ומציגים את הכדורסל הטוב בליגה. ראוי להדגיש בהקשר זה את נאש, כמובן, אבל זו כבר תהיה כמעט קלישאה, ולכן אולי נדבר הפעם על אמארה סטודמאייר, שנדמה לי שכבר אפשר לומר באופן ודאי - הוא חזר! אמארה רושם 21.2 נקודות (63 אחוזים מהשדה), ו- 8.9 ריבאונדים בעשרת המשחקים האחרונים, כך שביכולת כזו, עם נאש ושון מריון בריאים ומתפקדים, פיניקס מתייצבת כמו גדולה לקרב הגדול על המערב.
5. דברו בשקט. נסו לא להעיר את הספרס. סן אנטוניו היא אולי הקבוצה השקטה בליגה, בלי כוכבים ובלי הופעות קבועות בטורי הרכילות (למעט אווה לונגריה, ככה בקטנה), בלי מלחמות אגו ובלי אירועים מסעירים על המגרש. רק ניצחונות, ניצחונות, ניצחונות, באופן קונסיסטנטי, יעיל וחד גוני. הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה (יחד עם דאלאס) שעושה הכי פחות רעש, ונראית, די כרגיל, הכי מסוכנת. שמונה ניצחונות בעשרת המשחקים האחרונים לספרס, והם לא מתכוונים לעצור עד שיחזירו את התואר הביתה.
אל תפספס
החמישייה הרעה
1. גו ווסט. אלן אייברסון הלך השבוע לדנבר, בטרייד המדובר והאמור להפוך את דנבר לקונטנדרית. אלא מאי? AIממשיך את המגמה עליה מדברים לא מעט העונה - המשך התחזקות המערב. ולא שעל פי העונות האחרונות המערב באמת צריך להתחזק. אמנם האלופה הגיעה בעונה שעברה מהמזרח, וכך גם לפני שלוש עונות, אבל כולנו רואים איך הצד המזרחי נראה העונה, במיוחד האלופה, ובהתחשב בכך שהקבוצות החזקות במזרח מחווירות לעומת הכישרון העצום במערב, המעבר של אייברסון נראה כעוד נדבך בהתעצמות המתמשכת של המערב ובביצור הפערים בין האזורים.
2. יאללה שכונה. אז נכון שבעשרים הפרש, דקה לסוף, ג'ורג' קארל יכול היה להוציא את החמישייה, כמקובל ב-NBA אחרי שמשחק מוכרע, ומצד שני נכון שהייתה עבירה מכוערת של מרדי קולינס על ג'יי.אר סמית', עבירה שהצדיקה הרחקה של למשחק או שניים, אבל אין תירוץ למה שהתפתח משם והלאה, ו-15 משחקים בחוץ אינה השעיה קיצונית על האגרוף של כרמלו אנתוני לקולינס. המסר ברור - אלימות וחוסר שליטה עצמית לא בבית סיפרנו. כשנעבור לכתוב על ה-WWF ניתן ציונים חיוביים על אגרופים, על טכניקה של היאבקויות ועל סטייל של לוחמים, אבל עד אז - כרמלו מוזמן לאילת, ארץ השמש הניצחית, לחופשה נעימה שאולי תרגיע אותו קצת.
3. עיר של קבוצה אחת. הלוס אנג'לס קליפרס היו בעונה שעברה אחת הקבוצות המהנות ביותר בליגה. אנרגיות חיוביות, תשוקה, ווינריות, ואמונה הביאו הרבה תשבוחות לקבוצה ולצוות הניהולי שלה, ונראה היה שנבנה שם משהו טוב. סוף סוף. אבל העונה הכל התהפך חזרה - אלטון ברנד נראה עייף אחרי אליפות העולם בקיץ, סם קאסל לא בריא, קורי מגטי מבקש טרייד, קטינו מובלי אדיש ושון ליבינגסטון לבדו לא יכול לסחוב את העגלה. עם 6 הפסדים רצופים (ביניהם התבוסה המבישה הלילה לדאלאס, שכבר הוליכה ביותר מ-40 הפרש) ועם מאזן של 10:15, שמספיק למקום האחרון בבית הפסיפי, לוס אנג'לס שייכת בוודאות ללייקרס, והקליפרס חוזרים באופן רשמי לעגמומיות.
4. לגוף אין חלקי חילוף. כל שנה מדברים על העומס הבלתי רגיל והבלתי סביר בעליל שמטיל משטר המשחקים ב-NBA על גוף האדם, אפילו שהוא גוף של עלי אדם בדמות השחקנים בליגה הזו. וגם העונה רשימת הפציעות מתארכת יותר ויותר, ורשימת הנופלים כוללת את טובי השחקנים - שאקיל אוניל (כחודשיים), רשארד לואיס (כחודשיים), פול פירס (כ-3 שבועות), ריי אלן (כ- 3 שבועות), טרייסי מק'גריידי (זמן לא ידוע), כריס בוש (לזמן לא ידוע) למאר אודום (לחודש וחצי), פז'ה סטויאקוביץ' (למרבית העונה), דיוויד ווסט (לזמן לא ידוע), מרכוס קמבי (לשבועיים).
והרשימה כוללת עוד סדרה ארוכה של שחקנים מן הדרג השני, השלישי והלאה. בני האנוש אינם בנויים למאמצים ולעומסים הללו, ואולי כדאי בכל זאת לחשוב על פריסת העונה על יותר זמן, או לחילופין על צמצומה באופן הדרגתי.
5. שובו של הרון רון. לא נחדש אם נספר לכם שרון ארטסט הוא כאב ראש רציני לכל קבוצה בה הוא משחק. עד עכשיו היו לו נסיבות מקלות ותמיד היה מי שיתמוך בו, הסבירו לנו על שהוא לא מובן, לא מקבל כבוד ותמיכה וידה ידה ידה. בשורה התחתונה ההד קייס הכי גדול בליגה קיבל עד כה את כל מה שהוא רצה, ולמרות זאת תמיד חזר לעשות בעיות. עכשיו, בסקרמנטו, הוא שוב לא משחק, בתואנה רשמית של "כאבי ברכיים". בפועל, בבירת קליפורניה יודעים לספר על ארטסט מתוסכל ורוטן שלא נהנה במדי הקינגס וככל הנראה מאמץ שיטות איטלקיות כדי לשבות. רון רון הולך ומתברר כשחקן וכאדם שאי אפשר לבנות עליו שום דבר, וקבוצה המהמרת עליו סופה ככל הנראה יהיה רע.