תלאות הלוחם

התאריך: מאי 2006. המקום: בון, גרמניה. האירוע: רבע גמר אליפות אירופה בטקוואנדו. המשתתפים: תום חובב ויריב קרואטי עיקש. הקרב על המדליה. למנצח מובטחת לכל הפחות מדליית ארד. "זה הקרב שהכל מתנקז אליו, הכל או כלום. אם אני מנצח אני נכנס לסגל היהלום האולימפי. ובלעדיו אין לי סיכוי להגיע לאולימפיאדה. איך אפשר לצאת לארבעה מחנות אימונים בשנה בלי התמיכה של הוועד האולימפי, שמסתכמת בעשרות אלפי שקלים. זה קרב שהייתי חייב לעצמי אחרי כל-כך הרבה שנים של עבודה. המתח היה עצום, אני לא הייתי במיטבי. לא נכנסתי טוב לקרב, אבל חשבתי רק על ניצחון. המאמנים שלי ופסיכולוג הספורט שליווה את המשלחת הבהירו לי שזה הרגע. לא הייתי טוב, אבל הרגשתי שאני לוקח את הקרב הזה.

"דקה לסיום הקרב הייתי בפיגור של נקודה. המצב לא נראה טוב, הקרואטי שלט בקרב. אבל בכל זאת נשארתי רגוע. דיברתי עם עצמי ואמרתי, אין מצב שאני מפסיד. התחלתי ללחוץ, ועשרים שניות לסיום לקחתי נקודה והשוויתי, היריב קיבל עונש על נקודה, ועשר שניות לסיום הקרב התוצאה היתה לטובתי בפעם הראשונה בקרב. העברתי זמן עשר שניות, וכשהשופט שרק לסיום לא היה אכפת לי מכלום, לא נשארתי לקידה המסורתית, פשוט רצתי בטירוף למאמנים, קפצתי עליהם וירדו לי דמעות של אושר לראשונה בחיי. אחרי כל התסכולים, הכמעטים, האכזבות - ידעתי שעשיתי את זה, הרגשתי שהנה, הגשמתי את עצמי".

קבלו את תום חובב (23), סגן אלוף אירופה בטקוואנדו, אחד משני ישראלים שהשיגו השנה מדליה אירופית (השני הוא הקופץ במוט אלכס אברבוך), חבר טרי בסגל היהלום (שהוא, כאמור, הסגל האולימפי הבכיר), ומסומן כאחת התקוות הגדולות למדליה בבייג'ין. חובב, שהצליח לעשות השנה את הקפיצה הגדולה לקראת האולימפיאדה, יודע שהדרך לבייג'ין עוד ארוכה. בדרך הוא עוד צריך לשמור על תוצאות גבוהות באליפות עולם, ומעל הכל לנצח בתחרות הדירוג שיקבעו את זהות המתמודדים באולימפיאדה.

לוחם הטקוואנדו הצעיר הוא נצר למשפחת חובב הידועה, ששורשיה הציבוריים מתחילים אצל אליעזר בן~יהודה (הסבא של האבא), ונגמרים בדוד הבשלן גיל חובב. הייצוג המשפחתי בתחום הספורט הוא "פיתוח" ייחודי של הג'וניור, שעשה זאת כמעט על דעת עצמו, עם דחיפה לא לגמרי מודעת של האמא טלי.

הכל התחיל בגיל שבע, כשהאם רשמה את בנה הצעיר לחוג טקוואנדו במתנ"ס באבו~תור. המטרה היתה שהג'וניור קצת יעסיק את עצמו ואולי גם יתחזק בדרך. את החוג העביר אריה בייגן, מי שהפך לימים למאסטר הבכיר בארץ לטקוואנדו. בייגן לא נשאר אדיש לניצוצות שהראה הילד על המזרן: "כבר בהתחלה הוא הצטיין, בכל תחרות הוא לקח מדליות, ומגיל שמונה הוא כבר היה אלוף ישראל. הוא גילה יכולות אדירות, הוא ניצח גם ילדים גדולים ממנו, ידעתי שיש לי אוצר בידיים כבר מהרגעים הראשונים, והחלטתי לטפח אותו בצורה אינטנסיבית. הזמנתי אותו לאימונים נוספים על היומיים הרגילים של החוג. הוא היה בין הטובים ביותר שראיתי אי-פעם, ויחד עם התמדה שלו הוא הפך לאחד הטובים במשקל שלו בעולם".

הילד, שגילה יכולות גופניות יוצאות דופן, החל לצאת במהרה גם לתחרויות בחו"ל, וגם שם הפגין את ביצועיו וחזר לא פעם עם מדליה. יחד עם המדליות וההישגים הגיעו גם לא מעט זעזועי מוח, שברים וברגים במקומות שונים בגוף. "בגיל 16, בתחרות אחת בבלגיה, מיד אחרי שניצחתי, רופא התחרות הסתכל לי על כף היד מזועזע. מיד שלחו אותי לאיזה בית-חולים בעיירה בלגית נידחת. היו שם רק רופא ואחות וזהו. המקום היה כל-כך נידח שהמאמן שלי, אביעד בלוך, יצא רגע להביא אוכל, וכשחזר הוא היה צריך לחכות שעתיים עד שמישהו יפתח לו את הדלתות. הרופא במקום קבע שאני חייב לעבור ניתוח מיידי, ושמו לי במקום ארבעה ברגים בכף היד. התקשרתי לאמא לספר לה בשמחה על המדליה, אבל היא שמעה את ההיסוס בקולי ושאלה מה עוד, אז הוספתי את העניין הקטן עם הניתוח".

סיפורי הפציעות הם רק החלק הקטן בתלאות שעובר בארץ ספורטאי בענף אישי ולא רווחי כמו טקוואנדו. מסתבר שכדי להפוך ללוחם מהטופ העולמי צריך לא מעט כושר סיבולת גם מחוץ למזרן וגם יכולת כספית. אף שעכשיו הוא זוכה לתנאים אופטימליים ומעמד של ספורטאי בכיר, חובב זוכר את התנאים הקשים יחסית שבהם התפתח. "אני זוכר את עצמי מתאמן במקלטים שצריך להיזהר בהם ולא לקפוץ גבוה מדי, אחרת הראש פוגע בתקרה".

החלק הקשה באמת במסע להיות ספורטאי צמרת הוא ההוצאות. "בתור נער אתה צריך להוציא אלפי שקלים כדי לנסוע לתחרויות ולהתקדם. למזלי בהתחלה המשפחה שלי יכלה לתמוך בי, ואחר-כך הצלחתי לפרנס עצמי כדי.ג'יי. למרות שהמועדון שאני משתייך אליו, מועדון האריות במבשרת, הוא המצליח בארץ, עדיין מדובר במועדון עני שמתקיים ממעט תמיכה של גופים כמו הספורטוטו וכמעט ללא תמיכה של המועצה המקומית, וזאת למרות שהם נותנים תמיכה נדיבה לקבוצת הכדורגל המקומית, שנמצאת אי-שם בתחתית ליגה א'".

אהבתו השנייה של הלוחם המצליח היא, כאמור, המוזיקה. כבר בגיל צעיר יחסית הבין כי שילוב בין שתי האהבות יכול להיות מתכון מנצח. הוא פצח בקריירה של די.ג'יי, וכמו בספורט, גם שם זכה להצלחה מהירה יחסית, והפך לדי.ג'יי שמתקלט על בסיס קבוע במקומות נחשבים. "השילוב בין הלחימה למוזיקה מאוד עוזר לי לאיזון. כמו שאני שומע מוזיקה בין קרבות כדי להרפות ולהתרכז, כך גם העיסוק על התקליטייה עוזר לי לאזן את העיסוק האינטנסיבי בספורט".

אחרי שדיברנו על הקשיים במימון וסימנו וי גם בטור הפציעות והחבלות, אי-אפשר בלי אינטריגות פוליטיות. כן, כאלה שקיימות בכל ענף ספורט, ובמיוחד באלו האולימפיים. למרות שהרבה כסף אין, הרי שמאבקים פוליטיים לא חסרים גם באיגוד הטקוואנדו. אף שהיום חובב ומאמניו לא אוהבים לדבר על כך, הם רואים באינטריגות הפנימיות שאיפיינו את האיגוד עד לפני שנה את הסיבה לכך שחובב לא היה אפילו מועמד לאולימפיאדת אתונה, וזאת אף על-פי שכבר אז הוא היה בין הטובים בארץ.

למי שלא בקיא בנבכי הענף נזכיר רק שאת מירב תשומת הלב התקשורתית משכו אז האחים מוריה, שהציגו אז סיפור משפחתי ייחודי על שני אחים שמתחרים על מקום באתונה. בסופו נכשלו שניהם במבחני הדירוג, ורק מאיה ערוסי ייצגה את ישראל במשחקים. חובב מספר שלמרות גילו הצעיר היה לו סיכוי סביר להביא הישג שהאחים מוריה לא התקרבו אליו, אולם בגלל בחישות פוליטיות לא ניתן לו הצ'אנס להציג את יכולותיו.

אביעד בלוך, המאמן האישי וכיום גם מאמן הנבחרת: "בלי להיכנס לפרטיים המדויקים, ברור שלא נעשו שם רק שיקולים מקצועיים. תום היה הקורבן שלהם, ואין לי ספק שהירידה ביכולות שלו באה בגלל התסכול שהוא הרגיש ממה שנעשה שם. רק בשנה וחצי האחרונות הוא חזר לעצמו. מאז אנחנו רואים את התוצאות. רק חבל שלא ניתן לו צ'אנס להגיע לבייג'ין כשמאחוריו כבר יש את הניסיון מאולימפיאדת אתונה, עם המוקדמות שלה לפחות".

אנשי טקוואנדו לא סתם מדגישים את עניין המוקדמות. לטענתם, מדובר בענף שבו רף הכניסה לאולימפיאדה הוא הגבוה מכולם, ולראיה הם מביאים את העובדה שהקריטריונים העולמים קשים בהרבה מאלה הארציים, בניגוד מוחלט לשאר ענפי הספורט. הלוחמים צריכים לעבור אחת משתי תחרויות דירוג (עולמית ויבשתית) כדי להגיע למשחקים האולימפיים. בעצם יש להם רק יומיים, פעם בארבע שנים, כדי להוכיח את יכולתם ולהעפיל למשחקים. קרב אחד או שניים, והחלום האולימפי נגוז. לשם המחשה, אליפות העולם המתרחשת השנה היא רק התחרות השלישית בחשיבותה. מה שכן, הסלקציה המוקפדת מבטיחה שמי שכבר נכנס, צריך לעבור יחסית מעט קרבות כדי לעמוד על הפודיום. הצלחה של חובב באחת התחרויות בספטמבר באנגליה, או בינואר 2008 באיסטנבול, והמדליה כבר כמעט מנצנצת מעבר לאופק.

הכניסה לסגל היהלום מאפשרת לחובב להקדיש את כל זמנו כדי להתכונן לתחרויות הללו. כדי להיות קרוב יותר לווינגייט וכדי להיות מרוכז יותר הוא מתכנן לעזוב את בית ההורים שבירושלים ולעבור בקרוב עם החברה לתל-אביב. המעבר לעיר הגדולה אמור גם לסמן עוד שלב בהתפתחות המנטלית של חובב: מכישרון צעיר עם יכולות מדהימות ומגוונות ללוחם שמשלב גם יכולות מנטליות בוגרות, שמאפשרות להביס גם יריבים עדיפים.

בייגן: "הצד שהיה חלש יותר אצלו היה הצד המנטלי, והיינו צריכים לעבוד על זה. לדוגמה, פיתחנו מין טכניקה כזאת שברגעי משבר אני אומר לו משפטים חיוביים כמו 'תום, אתה יכול', או שאני מחזיר אותו לריכוז במשפט חד כגון 'תום, תחזור לעצמך'". גם בלוך מספר על התרכזות בצד המנטלי: "התמיכה של הוועד האולימפי מאפשרת לנו הרבה יציבות וביטחון. אנחנו יכולים לתכנן בדיוק לאיזה תחרות ניסע ואיזה יריבי אימון הוא יפגוש. זה מאוד יעזור לתום, שלפעמים יוצא מריכוז וצריך הרבה ביטחון, בייחוד על רקע מה שקרה לפני אתונה".

גם בייגן וגם בלוך בטוחים שאם חובב יגיע במצב אופטימלי לתחרויות הדירוג, אין שום סיבה שלא נראה אותו צועד בטקס הפתיחה של בייג'ין. לא רק המאמנים משדרים ביטחון, גם חובב עצמו בטוח שההצלחה הגדולה עוד לפניו: "אני משוכנע שאני יכול להביא מדליה, צריך לזכור שבבייג'ין אני אהיה רק בן 25, שזה עדיין לא שיא הבשלות של לוחמי טקוואנדו".