הגנרל הזועם

הלילה (בין שבת לראשון) רשם בובי נייט, מאמנה של מכללת טקסס טק, את הניצחון ה- 879 שלו כמאמן ראשי בכדורסל המכללות. ובכך השתווה לדין סמית', מאמנה האגדי של צפון קרוליינה, בראש רשימת הניצחונות בקריירה בכל הזמנים. בעוד חמישה ימים, במשחקה של טקסס טק מול UNLV, יוכל נייט לעבור את סמית' ולעמוד לבדו כמאמן עם מספר הניצחונות הרב ביותר בהיסטוריה. לכבוד ציון הדרך ההיסטורי המתקרב, ניגשנו לסקור את הקריירה של אחד מאייקוני הספורט הגדולים בארצות הברית כולה, המחלק את ציבור חובבי הספורט האמריקאי כמעט שווה בשווה בין אלו שחושבים שמדובר באדם כוחני ונלוז, לאלו הרואים בו דמות חינוכית למופת.

בובי נייט נולד ב-1940 באוהיו. לאחר שהצטיין בנבחרת הכדורסל של התיכון בו למד ונבחר לאחד מחמשת התיכוניסטים המצטיינים במדינה, הוא קיבל מלגה מאוניברסיטת אוהיו סטייט. במדי הבאקאייז שיתף נייט פעולה עם שני חברי היכל התהילה לעתיד, ג'רי לוקאס וג'ון האבלצ'יק, עימם זכה באליפות המכללות ב-1960. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה אימן במשך שנה אחת בבית ספר תיכון מקומי, ולאחר מכן קיבל את משרת עוזר המאמן בנבחרת הכדורסל של האקדמיה הצבאית בווסט פוינט, שבמדינת ניו יורק. לאחר שנתיים, בגיל 24, עבר נייט לכס המאמן הראשי, ובכך הפך למאמן הצעיר בהיסטוריה של כדורסל המכללות. בשש שנותיו באקדמיה הצבאית רשם נייט מאזן של 102 ניצחונות לעומת 50 הפסדים, העפיל לארבעה טורנירי NIT, וקבוצתו ספגה את מספר הנקודות המועט ביותר בכל היבשת במשך שלוש שנים ברציפות. ב- 1971, שכנע הרזומה הקצר אך המרשים הזה את קברניטי אוניברסיטת אינדיאנה להחתים את המאמן הצעיר והמוכשר, שזכה בכינוי המחייב "הגנרל".

כבר ב-1973 החזיר נייט את אינדיאנה לטורניר המכללות אחרי היעדרות של שש שנים, וב-1976 קטף את תואר אליפות המכללות הראשון שלו, תוך שהוא מוליך את ההוז'רס לעונה חלומית ללא אף הפסד - הישג שאף קבוצה לא הצליחה לשחזר בשלושים השנים שחלפו מאז. ב-1981 הוסיף נייט תואר אליפות שני למאזנו, כשהכוכב הגדול שלו, אייזיה תומאס, עזר לו לגבור בגמר על צפון קרוליינה של דין סמית'. שלוש שנים לאחר מכן אימן נייט את נבחרת ארצות הברית שזכתה במדליית הזהב באולימפיאדת לוס אנג'לס, בהנהגתו של מייקל ג'ורדן הצעיר. ב-1987 זכה נייט בתואר האליפות השלישי שלו, והאחרון עד כה. גם במהלך שנות התשעים הייתה אינדיאנה חברה קבועה בטורניר המכללות, אך ככל שההצלחה של ההוז'רס הלכה ופחתה לאורך אותן שנים, שמו של נייט הוזכר יותר ויותר בהקשר של השערוריות אותן יצר, ופחות בהקשר ההצלחות שלו על מגרש הכדורסל. ושערוריות כאלו, ברוך השם, לא חסרו.

הסקנדל הראשון שסיפק נייט התרחש כבר בשנת 1976, כשתפס בגופייתו של אחד משחקניו, ומשך אותו בכוח אל הספסל. בשנת 1979, בעת ששהה בפורטו ריקו כמאמן נבחרת ארצות הברית למשחקי הפאן-אמריקה, הוא נעצר באשמה של תקיפת שוטר מקומי. בשנת 1985 הוא זרק כיסא על הפרקט בתגובה לעבירה טכנית שספג במשחק מול פרדו, ושלוש שנים מאוחר יותר, בראיון עם כתבת NBC קוני צ'אנג, הוא הכריז: "אם האונס הוא בלתי נמנע, פשוט תירגעי ותיהני ממנו". יממה לאחר מכן נערכה הפגנה גדולה נגד נייט בקמפוס בבלומינגטון, אך הוא סירב להתנצל, וטען שצ'אנג הוציאה את דבריו מהקשרם. גם על בנו, פט נייט, ששיחק תחתיו באינדיאנה, לא חס המאמן הזועם, ובשנת 1993 הוא בעט בעיטה הגונה באחוריו, לאחר שפט הצעיר ביצע טעות על הפרקט במשחק מול נוטרדאם. אוהדי נוטרדאם הגיבו לתקרית בשריקות בוז, וזכו בתמורה לאצבע משולשת מנייט.

ב- 1999 שמע נייט במקרה את עוזרו, רון פלינג, משמיץ אותו בשיחת טלפון, והתפרץ לעברו. לדבריו של פלינג, התקרית גלשה גם לאלימות פיזית. זמן קצר לאחר האירוע פוטר פלינג מתפקידו, אבל הנקמה שלו לא אחרה לבוא. בתחילת שנת 2000 צץ לפתע, כמעט משום מקום, סרט וידיאו בו נראה נייט חונק את אחד משחקניו, ניל ריד, במהלך אימון שהתרחש שלוש שנים קודם לכן. בעקבות הצטברות התקריות הודיע נשיא האוניברסיטה, מיילס בראנד, שהשערורייה הבאה של נייט תהיה כבר אחת יותר מדי מבחינתו. ב- 7 בספטמבר 2000 זה קרה. סטודנט בשנתו הראשונה באוניברסיטה חלף על פניו של נייט, וזרק לעברו "היי נייט, מה קורה?". הגנרל מיד תפס בידו בחוזקה והטיף לו על החשיבות הרבה של נתינת כבוד למבוגרים, ועוד כמה לקחים חשובים על נימוסין והליכות. למחרת התפרסמו בכל עיתוני אינדיאנה תמונות שתיעדו את החבורות שנגרמו לסטודנט בעקבות לפיתתו של המאמן, ושלושה ימים לאחר מכן הודיע בראנד על פיטוריו של נייט. הפעם הגיע תורם של רבבות מתומכיו של נייט לצאת ולהפגין, אך מחאתם לא צלחה, והקדנציה בת 29 השנים של הגנרל באינדיאנה הסתיימה בטון צורם במיוחד.

שנה לאחר מכן יצא נייט לדרך חדשה, כמאמן מכללת טקסס טק. קבוצת הכדורסל של המכללה לא נחלה הישגים גדולים לפני הגעתו, ומעולם לא התקדמה מעבר לשלב הסוויט סיקסטין בטורניר המכללות. כבר בעונתו הראשונה העפילו נייט והרד ריידרס לטורניר, וב- 2005 הם אפילו רשמו הישג נהדר עם הדחתה של גונזאגה העדיפה בסיבוב השני. אך בהיעדר הכישרון הרב שהיה נוהג לפאר את הסגל שלו בבלומינגטון, נאלץ נייט להסתפק בהצלחות רגעיות, ולהבין שלפיינל פור הוא ככל הנראה כבר לא יחזור. אבל מי שחשב שהמעבר של הגנרל לקבוצה צנועה ורחוקה מאור הזרקורים יסמל את קץ הסקנדלים שלו - טעה.

במהלך משחק מול גארדנר ווב בחודש שעבר, תפסו מצלמות הטלוויזיה את נייט כשהוא סוטר לשחקנו מייקל פרינס במהלך פסק זמן. פרינס עצמו מיהר להסביר בתום המשחק כי נייט בסך הכל רצה לגרום לו להרים את הראש מהרצפה. השחקן והוריו, כמו גם כל הנהלת טקסס טק, ביטלו את העניין כ- "חסר חשיבות". התקשורת מיהרה כמובן לעשות מטעמים מהפרשה, והדיון הציבורי בעקבות התקרית עבר במהרה לדיון בנושא רדיפת התקשורת אחרי נייט. אך השורה התחתונה הייתה שנייט חזר לסורו, אם בכלל ניסה אי פעם לנהוג אחרת.

כל מי שכבר השתכנע סופית שמדובר בחלאת אדם, מוזמן לדלג כבר עכשיו לסוף הכתבה ולכתוב טוקבק עצבני. לכל היתר, אני אנסה להסביר איך ייתכן שאדם כזה עדיין נחשב לאגדה בארצות הברית, ועוד מצליח ליצור לעצמו עדר מעריצים שלא היה מבייש את הראל סקעת בימי הפסטיגל. ראשית יש להבין שנייט רואה את עצמו קודם כל כמחנך, ורק אחר כך כמאמן. בשבילו הכדורסל הוא רק מנוף להכנת החניכים שלו לחיים האמיתיים, בין אם הם יהפכו לשחקנים מקצועיים ובין אם לאו. הערכים אליהם מטיף נייט באימוניו האינטנסיביים - ההשקעה משתלמת, החכם יותר תמיד יגבר על המוכשר יותר, חשיבותה של עבודת צוות - יתגלו כחשובים גם לבוגרי המכללה שיהפכו ליועצי השקעות או לפועלי בניין, ולא רק לאלה שימשיכו ל-NBA. נייט אמר אין ספור פעמים שגאוותו הגדולה ביותר, הרבה לפני שלוש האליפויות שלו, היא ההצלחה של תלמידיו לשעבר בכל תחומי החיים. המשפט הזה מוכר ושכיח בפי מאמני קולג' רבים, אבל לא רבים מתוכם היו משעים את הכוכב הגדול ביותר שלהם באמצע העונה בגלל חוסר השקעה בלימודים, כמו שנייט עשה העונה לג'אריוס ג'קסון, הקלעי הבולט של הרד ריידרס. בזכות הגישה הזו נמצא נייט בין המובילים בהיסטוריה לא רק בכמות הניצחונות, אלא גם באחוז התלמידים שסיימו את לימודיהם עם תואר. 98 אחוז משחקניו שהשלימו ארבע שנים באוניברסיטה קיבלו את הדיפלומה הכל כך חמקמקה בעולם המכללות של ימינו.

הנקודה שרבים ממבקריו של נייט מתעלמים ממנה, היא שהורה שלא מוכן שהילד שלו ישמע משפט כמו "אני מציע לך ללכת ולצלם את האשכים שלך, כדי שתהיה לך דרך לזכור אותם למקרה שתיקח עוד זריקה כמו זו", כנראה לא ישלח את בנו לשחק עבור נייט מלכתחילה. הורים השולחים את ילדם לשחק וללמוד אצל בובי נייט, יודעים שבדיוק כמו שהילד יחשוב שבע פעמים לפני שהוא יקח זריקה גרועה (יש שיגידו בגלל יסודות כדורסל נכונים, ויש שיגידו בגלל הפחד מהסטירה שבדרך), כך הוא גם ידע לקבל החלטות נכונות מחוץ לפרקט. במקומות רבים באמריקה החינוך הנוקשה, המתבסס על משמעת כמעט צבאית, בו דוגל נייט, הוא כלי חינוכי נפוץ למדי. רבים מהורי התלמידים של נייט לא יתנגדו לכך שהבן שלהם יחטוף פה ושם איזה אגרוף קטן או בעיטה בתחת, אם זה מה שיעשה ממנו בן אדם.

הצרה של נייט היא שהגישה הזו כבר לא מקובלת בציבור כפי שהייתה בעבר, ומה שאולי לא מפריע למשפחות של שחקניו, הפך עם המודרניזציה ללא לגיטימי בקרב הקונצנזוס האמריקאי. בעוד שאימוני הקבוצה מתקיימים בדלתיים סגורות, ובהם ניתן רק לשער באילו כלים חינוכיים הוא משתמש, התפרצויות הזעם שלו בזמן משחקים מתועדות היטב על ידי מצלמות הטלוויזיה, וגוררות אחריהן ויכוח ציבורי נוקב בכל פעם מחדש. אחרי המהומה שנוצרה בעקבות התקרית האחרונה שלו, אמר נייט: "אם מה שעשיתי למייקל פרינס הוא אסור, אז כנראה שאני חי במדינה הלא נכונה". נראה שמרבית טענותיו של נייט על הסיקור התקשורתי המופרז של מעשיות הזעם שלו לאורך השנים אכן נכונות, אבל הוא מצידו היה צריך להבין כבר לפני שנים שהוא תמיד נמצא תחת אור הזרקורים, ובמצבו הוא לא יכול להרשות לעצמו אפילו סטייה קלה מהנורמות המקובלות, מבלי לזכות ליום שידורים מיוחד ב- ESPN בנוגע לסקנדל התורן בכיכובו.

בנושא אחד אין מחלוקת לגבי נייט - היכולת שלו ללמד את משחק הכדורסל. סגנון המשחק הקבוצתי והיעיל שהנחיל באינדיאנה הפך מושא לחיקוי של מאמנים מכל רחבי היבשת, ולאורך השנים הפכו שישה עשר (!) מעוזריו למאמנים ראשיים בליגה (הבולט ביניהם הוא מייק ששבסקי, מאמנה של מכללת דיוק ונבחרת ארצות הברית, שאף שיחק תחת נייט באקדמיה הצבאית, לפני שהפך לעוזרו באינדיאנה).

בקרב חבריו למקצוע ניתן למצוא בין היתר כמה ציטוטים לא מחמיאים לגביו, כמו זה של מאמן אילינוי לשעבר, לו הנסון, שכינה אותו "בריון קלאסי שמתפרנס מזריית אימה בשחקניו", אבל ניכר כי המאמנים הגדולים באמת יודעים להעריך את גדולתו כמאמן, גם אם הם לא חולקים לו אותו כבוד כאדם. ג'ון וודן (שלמרות שברזומה שלו רשומים 667 ניצחונות "בלבד", נחשב לגדול המאמנים בהיסטוריה של כדורסל המכללות בזכות עשרת תארי האליפות בהם זכה כמאמן UCLA) הסביר את עמדתו: "בובי נייט הוא אחד המורים הגדולים ביותר שמשחק הכדורסל ידע בתולדותיו. לרוע המזל, כמה משיטות האימון שלו גרמו לו לתדמית רעה, והרבה אנשים מדברים על כך יותר מאשר על ההישגים שלו. האנשים הללו מתעלמים מהעובדה שכמעט כל אחד ואחד מהשחקנים שלו סיים את חוק לימודיו. השיטות שלו, כמו של גנרל פטון, היו יוצאות דופן. אבל אתם לא הייתם מעדיפים את גנרל פטון בצד שלכם במקרה של מלחמה? יש לי כבוד עצום לבובי נייט, אני פשוט חולק על כמה משיטות העבודה שלו. זה עדיין לא אומר שהדרך שלי היא הנכונה ושלו איננה".

האיש אותו מתעתד נייט לעבור בטבלת הניצחונות, דין סמית', אמר בראיון בשבוע שעבר: "הוא בהחלט ראוי להחזיק בשיא. הוא מאמן נפלא, ומגייס שחקנים מצוין. אני חושב שמה שיזכרו ממנו בסופו של דבר יהיה יכולות האימון שלו, ולא כל היתר מסביב". את אחת המחמאות הגדולות ביותר שאפשר לקבל, העניק לו אלוהים של הכדורסל בכבודו ובעצמו, כשהתבקש להשוות בין סמית', תחתיו שיחק כשלוש שנים, לבין נייט, מאמנו בסגל הנבחרת האולימפית. "הם ממש דומים זה לזה", אמר ג'ורדן. "חוץ מהקטע של הקללות...".

עבור נייט עצמו, שבירת השיא המתקרבת היא לא מאורע חשוב במיוחד. בתשובה לשאלות הרבות המופנות אליו בנושא בימים האחרונים הוא מקפיד לענות: "אין למספר הזה, 880, משמעות גדולה יותר מדי. זה בסך הכל מצביע על כך שאימנתי במשך הרבה שנים". גם במקרה הזה טוען נייט שהעיתונאים (שמחזיקים לדבריו במקצוע שנמצא "מדרגה אחת או שתיים בלבד מעל זנות") מנפחים את העניין מעבר לפרופורציות הראויות לו. מעכשיו רק ימים יגידו האם בובי נייט ייזכר כאחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה, או ככזה שהיה זקוק בדחיפות לסדנה לטיפול בעצבים.