פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דרדר במדבר: השנאה שלי ללאבי

        למה הקקטוס לא מחבב במיוחד את מאמן הברס, בילה סופשבוע באורגון הגשומה וממשיך להתרשם מפוטבול התיכונים באריזונה

        הרבה דברים מענינים קרו לי השבוע, ועוד נגיע אליהם בהמשך, אבל שום דבר לא היה קרוב להיות משמעותי כמו ניצחון הפלייאוף הראשון שלי אי פעם בליגת פנטזי כלשהי. פייטון מאנינג אמנם היה כהרגלו לוזר בפלייאוף, אבל למזלו החברים מוריס "ג'ונס" דרו, טורי "ביג גיים" הולט, אנטוניו "תפסתי את פיליפ ריברס בביצים וניערתי חזק" גייטס, ותומאס "לאבי סמית *&%$&*$#^..." ג'ונס פיצו על האימפוטנטיות שלו,ובפעם הראשונה אחרי שלוש עונות פנטזי פוטבול (ועוד שתיים בבייסבול) המועדון הלוזר שלי רושם סוף סוף ניצחון בפלייאוף וסופר עוד שני ניצחונות לאליפות. אם הסנט לואיס קארדינלס יכולים, אז למה לא אני? יאללה, פייטון, לשחוט!!!!

        אז כמו שאמרתי, שבוע עמוס עבר עלי, את רובו העברתי באורגון, מדינה שאמנם נמצאת כולה במרחק שעתיים טיסה מפה, אבל מהווה האנטיתיזה לכל דבר שאריזונה מייצגת. פה הכל מדבר צחיח ושטוח, אורגון מיוערת והררית. פה הכל צהוב, אורגון ירוקה ברמות היסטריות (תחשבו אירלנד או ניו זילנד) והכי חשוב - פה לא ראינו טיפת גשם כבר יותר מחודשיים, באורגון יש 300 ימי גשם בשנה. ואחרי זה מתפלאים שזאת המדינה עם אחוזי ההתאבדות הכי גבוהים בארה"ב. תארו לעצמכם לקום יום אחרי יום אחרי יום לזרזיף קבוע של גשם ואז בימי ראשון להצטרך לאהוד את הסיאטל סיהוקס, שאפילו לא משחקת במדינה שלכם. חוץ מלגור בדימונה ולעודד את הפועל באר שבע, אני לא יכול לחשוב על מצב גרוע יותר לאוהד (ועם הדימונאים ואוהדי באר שבע הסליחה. אוי ואבוי, איזה חזית פתחתי פה. אתם יודעים מה? תשכחו מזה, הכי כיף להיות אוהד באר שבע. ולגור בדימונה).

        תיכון - הדבר האמיתי

        ברצינות עכשיו, השבוע הגעתי למסקנה שאני חוזר יותר מדי על עצמי ובאמת, כמה פעמים אפשר לרדת על ברט פארב או אנדי ריד (האמת, לא מספיק פעמים) והחלטתי לכתוב על קבוצה שעוד לא כתבתי עליה עד עכשיו. אז הלכתי ועברתי על רשימת הקבוצות בליגה וגיליתי שעל כולן כתבתי לפחות מילה-שתיים במהלך השבועות הקודמים, חוץ מקבוצה אחת - הסיאטל סיהוקס.

        לא ייאמן איך קבוצת סופרבול שמשחק בה ה-MVP היוצא, כזאת שמתחרה על הפלייאוף שנה אחר שנה מאז שמייק הולמגרן הגיע, יכולה להיות כל כך, איך נגיד, לא מעניינת. בטיסה איתי חזרה מאורגון היתה כמות נכבדה של תושבי סיאטל שהתקמצנו על כמה גרושים ולקחו טיסה דרך פורטלנד על מנת לראות את המשחק בין הקארדינלס לסיהוקס (ושילמו על זה ביוקר כשהטיסה שלנו התבטלה ונדחתה למחרת. זה כנראה מה שקורה כשאתה טס ב"אלסקה איירליינס". אסקימואים מסריחים) ובאמת חשתי צורך עז לשאול אותם - למה?

        ובזאת מיציתי את חובתי להגיד משהו על הסיאטל סיהוקס.

        הפסקה מתודית לשניה, כי יש משהו שאני חייב לחלוק איתכם. י' טוענת, ובצדק, שאין מקום בארה"ב שמוכר משהו - מאוכל ועד ספרים - שלא מוכר כרטיסי מתנה לקראת החג. אבל השיא הגיע השבוע כשבטלוויזיה מוצגת פרסומת לכרטיסי מתנה של... מקדונלדס. תודו, לא תמיד התחשק לכם לקבל מתנה כרטיס לארוחת חינם של המבורגר וצ'יפס? מי, בשם אלוהים, חוץ מכושים במידה XXXXL, אמור להיות קהל היעד לכרטיסים האלה?

        בחזרה לפוטבול. השבוע ביקרנו בפעם הראשונה באיצטדיון החדש של האריזונה קארדינלס בגליינדייל, לא כדי לראות משחק של הקארדינלס (זה יקרה רק השבוע, מול דנבר) אלא בשביל הגמר הארצי של ליגת התיכונים, מה שמכונה, ה-"סטייט". כבר סיפרתי פה בעבר עד כמה נהניתי ממשחקי התיכונים שהייתי בהם השנה (ומגיעה הרבה תודה לא', שערך לי את ההיכרות איתם) ועד כמה הרצינות שבה המשחקים האלה נערכים מרשימה אותי והפעם לא היתה שונה - הגמר נערך באיצטדיון של 60 אלף איש (למרות שרק 17 אלף ממש באו למשחק), לכל קבוצה יש 10-12 מאמנים ועוזרי מאמן, להקת מעודדות ותזמורת של לפחות 50 ילדים. אבל כל זה מתגמד לעומת רמת המשחק שהפגינה הקבוצה "שלנו", שזוכה בפעם השלישית ב"סטייט" בשמונה שנות קיומה, והשליטה שלה במשחק לא הית מביישת את רוג'ר פדרר.

        אחד התרגילים שהריצה התקפת ההמילטון האסקיס (מי הגאון שהחליט לקרוא לקבוצה שנמצאת במדבר על שם כלב סיבירי, באמת נשגב מבינתי) ושהפתיעו אותי לחלוטין היה תרגיל שהפך מאוד פופולרי בקבוצות NFL בשנים האחרונות, של מסירה מהירה לרסיבר שעומד בקו ההתנגשות ורץ מהר קדימה מאחורי חסימה של הרסיבר השני, תרגיל שהפטריוטס (מהשבוע אימרו - הניו אינגלנד פטריוטס עליהם השלום) הביאו לליגה והקרולינה פאנת'רס וסטיב סמית' פיתחו לכדי שלמות. במחשבה ראשונה, אין שום סיבה שהתרגיל הזה יפתיע אותי, הרי כל אחד יכול לצפות בסרטים של קבוצות NFL וללמד את הקבוצה שלו אותם, אבל כשחושבים על זה לעומק, מדובר בתרגיל שדורש תיזמון מושלם ורמת מיומנות שאפילו שחקן קולג' סטנדרטי מתקשה לפתח, שלא לדבר על ילדון בן 17.

        לאבי, הרסת לי את החיים

        כרגיל, השאלה היא - אז מה אתה רוצה להגיד? ובכן, חוץ מהמובן מאליו (לאבי סמית', שנותן לסדריק בנסון נשיאות על תומאס ג'ונס, הוא #$%$#@%$*) הרי שהגיע הזמן להכיר בעובדה שהספורט המקצועני, בכל העולם ולאו דווקא בארה"ב, התרומם (או התדרדר, תלוי איך מסתכלים על זה) לדרגה כזאת שבה תלמידי תיכון של היום הם יותר מקצועניים ממה ששחקני NFL היו לפני שלושים שנה וקשה שלא לתהות האם זה מה שאנחנו באמת רוצים לראות. אותי אישית, זה כבר מתחיל קצת להטריד.

        עוד כמה מחשבות פוטבול שחצו את מוחי בזמן שהרהרתי איזה @%$#^@! לאבי סמית:

        - מגיע באמת שאפו גדול לרקס גרוסמן שהצליח לשים את כל הביקורת בצד ולתפקד היטב למרות הלחץ שבו היה נתון לאור איומי ההחלפה בבראיין גריסי (בראיין גריסי? ברצינות? זה היה הפיתרון של אוהדי הברס?) בטח בהשוואה לביצועים של דרו בלדסו וג'ייק פלאמר נוכח איום דומה. כל זה טוב ויפה, אבל לא צריך לשנות את העובדה שגרוסמן שיחק מול הגנה שלא היתה מצליחה לעצור את התקפת ההאסקיס (אלה מהפיסקה הקודמת), שהוא שיחק כשהוא ביתרון כמעט כל הערב ושמשחק הריצה, שלא לדבר על הקבוצות המיוחדות, עבד היטב כל הערב. רקס גרוסמן הוא ק"ב ממוצע ביותר, שנוטה להחלטות גרועות תחת לחץ, בדיוק כמו בלדסו ופלאמר, ושום משחק בודד, טוב ככל שיהיה, לא ישנה את העובדה הזאת. לשיקגו יהיה כנראה את יתרון הביתיות לכל אורך הפלייאוף, וזה גורם להרבה פרשנים להמר עליהם כעל המועמדת הברורה מה-NFC לסופרבול, אבל שלא יהיה לכם ספק, בפלייאוף יופעל על גרוסמן לחץ וגרוסמן ייטעה, השאלה היחידה היא אם גם שם בראיין אורלכר ודווין הסטר יהיו שם כדי לחלץ אותו.

        - בפיסקה הקודמת התכוונתי לכתוב שבעוד שרקס גרוסמן היה צריך להתמודד עם סביבה אוהדת בסנט לואיס (האיצטדיון היה מוצף באוהדי ברס), הרי שג'ייק פלאמר נאלץ לפתוח בפעם האחרונה בקנזס סיטי בחורף, איצטדיון ביתי שאפילו חוסר היכולת של הרמן אדוארדס לנהל משחק לא יצליח להרוס את היתרון שלו. ובכן, לא ממש. מאז 96' לא הפסידו הצ'יפס בארוהד בדצמבר, עד שבא הרמן אדוארדס והצליח במחי רגע לבטל את יתרון הביתיות העצום הזה. כבוד.

        - כבר אמרתי שלאבי סמית %#$%@%#&&^@?

        - לפני שלושה שבועות, בזמן שכל הפרשנים פחות או יותר מחקו את העונה של האיגלס בעקבות הפציעה של דונובן מקנאב, חזיתי פה את ההיפך, ואכן, האיגלס עדיין חזק במירוץ לפלייאוף, אם כי לטעמי הם ייכשלו בסופו, פשוט כי הם קבוצה לא מספיק טובה (אם המושג הזה בכלל קיים ב-NFC). גם את כשלון הגנת הריצה של הקולטס חזיתי כבר לפני שבועות ארוכים, ואחרי הביזיון מול ג'קסונוויל כל הפרשנים קופצים על העגלה וחוזים הדחה מוקדמת לפייטון וחבורתו. ובכן, זה בדיוק הזמן בשבילי להגיד בדיוק את ההיפך ולצאת גאון אם זה אכן יקרה. נכון, הגנת שמרשה 375 יארד ריצה לא נראית כמו משהו שאפשר ללכת איתו למכולת (בטח לא אם לאנדיאן טומלינסון הוא היריב שלך בפלייאוף) אבל יש לי הרגשה, שלא מבוססת על שום דבר ממשי, שדאנג'י מסוגל לתקן את הדרוש תיקון והעובדה שאינדי הולכת להגיע לראשונה בעמדת האנדרדוג לפלייאוף גורמת לי לחשוב שאנחנו עשויים להיות מופתעים. השבוע מול הבאנגלס יהיה מבחן חשוב, בבקשה, פייטון, בבקשה - תוכיח שאני צודק.

        גארסיה התותח (ויש סיבה)

        - כבר אמרתי שג'ף גארסיה הוא תותח על? כן, בדיוק, הוא פותח מולי השבוע ואף פעם לא מוקדם להביא ניחוס עסיסי וטוב.

        - מילה אחרונה על הפטריוטס עלייהם השלום. במהלך העונה קיבלתי ביקורת מסוימת על זה שאני חותך קבוצות חופשי על ימין ועל שמאל ורק מהקבוצה שלי אני חוסך מילים, גם כשהיא לא ממש מתפקדת. אז בואו נבהיר את זה אחת ולתמיד, שיהיה ברור - יש הרבה קבוצות פאתטיות בליגה, יש הרבה שאפילו לא הייתי קורא להן קבוצות בכלל, אבל למעט אולי הקרולינה פאנת'רס, הניו אינגלנד פטריוטס עלייהם השלום הם כרגע הקבוצה הכי מגעילה בליגה. השחרור המסיבי של שחקנים שהיוו את השלד של הקבוצה בשנים האחרונות פגע אנושות לא רק ביכולת של הקבוצה לתפקד, אלא גם ובעיקר, בחוסן המנטאלי שלה. טום בריידי הוא ק"ב גדול ומנהיג לא פחות גדול, אבל יש גבול לכמה אפשר להעמיס את הכתפיים הרחבות שלו. שלא תבינו לא נכון - הייתי ונשארתי אוהד של ניו אינגלנד, ואני אמשיך לעודד אותם גם כשהם יחטפו 30 הפרש במשחק הראשון בפלייאוף, אבל זה לא מונע ממני להושיט את היד לשקית ההקאה בכל פעם שאני נאלץ לראות את מה שבליצ'ק ופיולי עשו מהקבוצה הנהדרת שלי בשנתיים האחרונות.

        ולסיום , הפעם ציטוט קצר, מאיש יקר. הנה מה שאמר העורך שלי השבוע, בטעם רב, אם יורשה לי:

        "לאבי סמית $%$#&$%^#"