האהבה מתה

משבר בהפועל ירושלים הוא כבר לא דבר חדש. הקבוצה היחידה בעשור האחרון שמתיימרת להתמודד עם ההגמוניה הבלתי שבירה של מכבי תל אביב חוותה כבר בשנים האחרונות משברים מקצועיים וניהוליים מסוגים שונים. אלא שהפעם נראה שמפלס הלחץ במלחה שובר את כל השיאים, מה שבולט במיוחד על רקע חוסר התמיכה הגלויה מהקהל. זה כבר לא משבר, זה שבר של ממש.

אוהדי הפועל ירושלים ראו את עצמם תמיד כמיוחדים ושונים מאלה של יתר קבוצות הליגה, ובעיקר כהפך הגמור של אוהדי מכבי תל אביב. בעוד הצהובים ידועים בתובענותם מהקבוצה וסובלים מפינוק יתר, החבורה האדומה, שקמה והתבססה במקביל להתייצבות הפועל ירושלים בליגה בסוף שנות ה-80, התפארה תמיד בייחודיות שהביאה אותה לעודד את השחקנים גם אחרי תבוסות. העונה, לעומת זאת, נשמעים מיציעי מלחה לא מעט שריקות בוז וביקורת כנגד השחקנים וההנהלה. הביקורת הזאת היתה גם אחד המניעים להרהורי הפרישה של דני קליין. לאן נעלם מיתוס "האהבה" של הצבא האדום והנאמן במלחה?

"היינו הקהל הכי נאיבי בליגה. שרנו בהפסדים, עודדנו זרים איומים, אבל היה צריך לבוא מהפך כזה והוא אכן הגיע. הקהל נהיה שבע, ואולי זה תהליך טבעי אחרי עשר שנים של צמרת כמעט מוחלטת, שני גביעים וסגנויות", אומר עיתונאי ואוהד הקבוצה החל משנות ה-90 המוקדמות. אבי הראל, יו"ר הקבוצה דאז, מסביר: "בקבוצה שיחקו שחקני בית וזה מה שקישר את הקהל לקבוצה. השלד נשאר אותו שלד, וגם זרים, שאז היו רק שניים, לא הוחלפו בתדירות גבוהה. לקהל היה אז עם מי להזדהות".

דורון שפע, קפטן ירושלים בעבר, מסביר: "הקבוצה ניצלה אז מפירוק והיה לה תקציב זעום, והקהל, שראה ששחקנים נתנו את הנשמה במשך כל העונה, הביע תודה. "יש הבדל בין קהל שיודע ששחקנים ויתרו על כספים ונתנו נשמה, לבין שחקנים שמשקיעים בהם מיליונים ולא תמיד רואים מהם מחויבות, אדישים ולא נותנים את התחת עד הסוף".

הגרעין הקשה של האוהדים מאותה תקופה מונה כ-1000 עד 1500 איש, שעדיין מאכלסים את יציעי מלחה, ומבחינתם דבר לא השתנה. "גם ביום שלג האנשים האלה מגיעים, הכסא שלהם הוא הבית שלהם ומנוי זה חלק משגרת היום", מסבירה אוהדת הקבוצה, שטוענת כי "צריך להפריך את הטענה שמעולם לא היו שריקות בוז במלחה, כי גם בימים הכי זוהרים צעקו למאמנים להתפטר. ההבדל הוא במינונים וברף הסבלנות. הפסדים אף פעם לא התקבלו ברוח טובה בירושלים, מה גם שבמלחה מספיק שאחד צועק וישמעו את זה בכל מקום על הפרקט".

לקראת גמר גביע המדינה של עונת 1995/6, יזם הסמל הגדול עדי גורדון הדפסה של מאות חולצות עם הכיתוב "יש בנו אהבה והיא תנצח", שחולקו לאוהדים. המשפט, שלקוח משיר של ארקדי דוכין, בביצועו של אריק איינשטיין, איפיין את הלך הרוח של ירושלים באותם ימים, קבוצה קטנה ומשפחתית שהקהל הלך איתה לכל מקום ובכל עת. "עדי גורדון לימד את הקהל פרקים באהבה, שצריך לעודד בכל מחיר", מתפייט אוהד הקבוצה מאז.

אלא ששתי הזכיות בגביע המדינה, שהפכו את ירושלים לטוענת לכתר של שנות ה-2000, פגעו במידה מסוימת במידת המחויבות של הקהל, שכבר לא מסתפק בעונה מחויכת במרכז הטבלה. "בשביל האוהדים הצעירים אהבה זה סמל שמחבקים, אבל אין לו כל משמעות תוכנית", טוען העיתונאי. "האהבה זו סיסמא שהלכה. אוהדי הסלטיקס, למשל, הם כבר לא פועלים אירים ירוקים. זה תהליך מובן. עונה של מקום שלישי זה דבר בלתי נסבל בירושלים של היום".

"הקהל התרגל שהוא אמור להיות בטופ, ועם ההישגים באות הציפיות", מסביר שפע. "ירושלים היא כבר לא קבוצה של אנדרדוג, התקציבים בהתאם, ואם אין מקום שני זו אכזבה וזה יוצר לחץ. במצב כזה, הדרך לבוז של הקהל קצרה".

אוהדת הקבוצה טוענת כי לו היו בירושלים שחקני בית המצב היה שונה. "שחקני בית מהסוג של ארז כץ, הנוכחות שלהם היתה נותנת לקבוצה ערך מוסף. שחקן כזה יבוא למגרש וייתן בשבילנו הכל. עם כל הכבוד לשחקן כמו גיא פניני, הוא לא יודע מה זה הפועל בשבילנו, וגם לא מתן נאור, שאוהבים אותו כי אין מישהו אחר. אצל ארז ופפי תורג'מן המחויבות למועדון גבוהה מתלוש המשכורת. להם לא היו שורקים בוז".

מנגד, שפע לא חושב שדווקא היעדר הירושלמיות היא שפוגמת באהדת הקהל: "שחקן שמשחק כמה עונות בקבוצה, לקהל תהיה הזדהות איתו. אמנם אין כרגע שחקנים ירושלמים, אבל גם עדי גורדון וארז חזן לא היו ירושלמים".

כבר שנים שהקהל של הפועל ירושלים אינו מקשה אחת. מאחורי הסלים עומדים בני נוער שגדלו על עונות הזכיה בגביע באמצע שנות ה-90, לצידם יושבים האוהדים הותיקים יותר, ובשנתיים האחרונות הצטרפו ליציעי מלחה כמה מאות של אוהדי בית"ר בכדורגל, שהופכים לאדומים פעם בשבוע בעקבות ארקדי גאידמק. בין שלושת הגופים הללו ישנם לא מעט חילוקי דיעות פילוסופיים לגבי מהות הקבוצה ואופן התמיכה בה.

"הנוער, שלא גדל על קבוצה קטנה שבאה כאנדרדוג, בא ממורמר מלכתחילה לקבוצה שאיבדה את הזהות ולא מבין מה זה הפועל ירושלים", אומרת האוהדת הותיקה. "הם חושבים שדגל יותר גדול או אבוקה יהוו נאמנות לקבוצה, אבל הנאמנות שלנו בשנות ה-90 הסתכמה בדרבוקה אחת. אהבה לקבוצה זה דבר שבא מבפנים, לא צריך גירויים חיצוניים".

"הם דור שלא ידע את יוסף", ממשיך העיתונאי. "ילדים בני 15 שנולדו לקבוצת צמרת והופכים את מאיר טפירו לסמל למרות שהוא לא עשה יותר משנתיים רצוף באף קבוצה בקריירה שלו. זה קהל שעשה את המוות לארז כץ, משה מזרחי ופפי תורג'מן ושרק וקילל את שרון דרוקר ודורון שפר חודשיים אחרי הזכיה ביול"ב קאפ. בתקופה שלנו היו שנים שזרים נתנו חצי עונה נוראית אבל זכו לעידוד ואז השתפרו".

עיקר המרמור בקרב אוהדיה הותיקים של ירושלים מופנה לאוהדים החדשים, אלו שהגיעו בעקבות ארקדי גאידמק. "השיא היה בעונה שעברה כשארקדי הביא איתו אוהדי בית"ר. אפשר לזהות את אוהדי הכדורגל בקלות", אומר האוהד. "צריך לנפות את אוהדי ההצלחות האלה, ואני מעדיף שהקבוצה תפסיד כדי שנישאר עם האוהדים האמיתיים. גם ככה עזבו אותנו 200 אוהדים ותיקים, כי הם לא רצו שום קשר עם קבוצה של גאידמק".

והראל, שמבין את השינוי, מסכם: "הקהל היום חסר סבלנות. אז הקבוצה היתה מעל הכל, היתה אווירה של ביחד ואחוז גדול בא בלי תנאים ועודד כל הזמן. היום הקהל יותר מפונק, כמו כל קהל".

הצטרפותו של ארקדי גאידמק כספונסר ראשי בירושלים מסמלת את המעבר שלה מקבוצה לוקאלית ומשפחתית, לגוף כלכלי ונטול סנטימנטים. התעקשותו של היו"ר דני קליין לשמור את הקבוצה ולא להעביר אותה למיליארדר העלתה לא מעט ביקורת בקרב חלקים גדולים של הקהל, מה שהוביל את קליין האמוציונלי לשחרר איומי עזיבה.

"קליין מסרב להיפרד מהקבוצה", קובע העיתונאי, שגורס כי "היתה לקליין נקודת החלטה לפני שנה וחצי אם לוקחים את ארקדי על כל המשתמע מכך, או ממשיכים להתגלגל עם תקציב של 3 מיליון דולר בעונה. הוא לא יכול ללכת עם ולהרגיש בלי".

במשך שנים החזיק קליין את ירושלים בחיים בזכות יכולת גיוס הכספים המופלאה שלו. בשנים האחרונות החל היו"ר לקבל משכורת בקבוצה, אך בקהל עולות דעות לכאן ולכאן לגבי נחיצותו ויעילותו גם כמנהל.

"הייחוד של ירושלים נעלם לאט לאט. הרבה אוהדים הרגישו מתוסכלים כשהביאו את ארז אדלשטיין, וכשקליין העיף את יורם חרוש זה היה דבר שלא קורה בהפועל ירושלים. פעם ירושלים היתה אנטיתזה של מכבי בכדורגל, והביאה שחקנים גמורים כמו בילי תומפסון, שפר ודובראש וטיפחה אותם. עכשיו התחילו עיניים גדולות, הקטע של להביא משיח בתפקיד המאמן, איבוד מוחלט של הסמלים".

כאשר הסמל הגדול של ירושלים בשנות ה-90' עדי גורדון עזב את הקבוצה, גם על רקע מחלוקת עם היו"ר, אמר קליין כי "סמלים יש רק על האוטו" ועורר כעס רב בקרב האוהדים, שראו סמל בקליין עצמו, זה שנלחם עבורם בשוטרי יס"מ בגמר הגביע ב-99' מול מכבי. אבל כנראה שסמלים באמת אין, וקליין עצמו זכה לפני שבועיים לראות שלט הקורא לו ללכת הביתה, עניין יוצא דופן ביציעי מלחה.

"הכל נובע ממקום עמוק של קבוצה ששכחה מהי זכות הקיום שלה", מסבירה האוהדת. "ירושלים היא קהל שיש לו קבוצה ולא קבוצה שיש לה קהל. פעם קליין היה מסיע את האוהדים הביתה, לוקח אותם לארוחות, אבל היום הוא לא במקום הזה – הוא שכח שהוא יו"ר של קהל. מזה נובעות מחלות כמו מחיר מופרך ומופרע של 100 שקל לכרטיס מול גבעת שמואל, כשאני כילדה שילמתי 10 שקלים".

אבי הראל סבור כי בירושלים חסר ג'נרל מנג'ר, שיקח על עצמו את הניהול המקצועי, ומציין את יורם חרוש, שמוזכר זו תקופה ביציעי מלחה כמועמד לתפקיד הוירטואלי. "אין יד מקצועית מכוונת בירושלים, אף פעם לא היתה ועכשיו זה גם מורגש", אומר היו"ר לשעבר, שמציין גם כי "זה היה מוזר וצורם שמוחים נגד קליין, שנותן את נשמתו וכבר 10 שנים עושה יש מאין מבחינת הכספים".

"לפני שנים אנשים האוהדים היו פונים ומדברים עם דני קליין ואורי מנצור שהיו זמינים ונגישים - היום מרימים שלט", עונה האוהדת שטוענת כי "פעם גם ההנהלה לא היתה מורידה את השלט, כמו שעשתה במקרה הזה, זה סוג של משטר אפל. חילחל אצל הקהל שיש רק דרך אחת לנהל את הקבוצה וזה לא צריך להיות ככה. זה מתאים ליד אליהו ואם זה לא יעלם ,הקהל יעלם".

בינתיים, השאלה אם על קליין להישאר בירושלים או לפרוש ולהעביר את השליטה לארקדי גאידמק נשארת פתוחה. שפע, שבתור שחקן בילה בקבוצות מיליונרים שקרסו כמו חולון של נחום מנבר, נשמע זהיר: "בתור מי שחווה על בשרו את מאיר בר ונחום מנבר, וכמעט חתם אצל שלזינגר בהפועל חיפה, אני זוכר שברגע שנמאס להם מהצעצוע הם השאירו חורבן בקבוצה. גאידמק פועל בכל כך הרבה חזיתות שיש בזה בעייתיות מסוימת. מבחינתו הוא צודק שהוא רוצה את השליטה כי הוא מביא את הכסף, אבל זה עניין של ברירה. אם אין ברירה, אולי כן צריך להעביר לו את הקבוצה".

האוהדים הוותיקים חושבים אחרת. "הבחירה בין קליין וגאידמק היא בין הרע לנורא", אומרת האוהדת, שמסבירה כי "הגרעין הוותיק של האוהדים לא היה רוצה לתת את הקבוצה לארקדי, אבל גם לא אומר שהיא תישאר אצל קליין. לדני היו הרבה מניות אצלנו עד פרשת הדרכון הצ'כי של קני וויליאמס, וכרגע מצדדים בו, אבל לא מאהבה גדולה. האיש שדיבר בעבר על הקבוצה כשירות לקהילה של ירושלמים, שיהיה להם מה לעשות בראשון בערב, מתחבא היום מאחורי הדובר שלו".

ביום ראשון תשחק ירושלים במלחה מול עירוני רמת גן, ואחרי שבוע של איומי עזיבה מצידו של דני קליין הוא יזכה בוודאי למנה כבירה של עידוד מהקהל האדום, שגם יחבק ברכות את השחקנים – שינוי שנובע מהניצחון בסיינה ושבוע של שיחות נזיפה של האוהדים הותיקים באותם צעירים סוררים ששרקו בוז לאחרונה. כבר ביום שישי הגיעו לאימון הקבוצה כמה מאות אוהדים, שאף קיימו שיחת הבהרה עם המאמן דן שמיר ועם מאיר טפירו. אבל האם הקהל האדום יכול לחדש ימיו כקדם?

"מאז עונת הפיצה ירושלים היא כבר לא ירושלים במהות שלה", טוענת האוהדת, כשהיא מתייחסת לעונת 99', שבסיומה ניגפה הקבוצה בגמר הפלייאוף, כשברקע המפגש בין רדיסאב צ'ורצ'יץ' למוני פנאן. "אנשים שוכחים את הדרך ומתמקדים במטרה, אבל בירושלים אם שוכחים את הדרך לא מגיעים למטרה. זו תפיסה עדי גורדונית, אבל עובדתית זה לא עובד. זה קו ישיר של הידרדרות ולא המאמנים או השחקנים אשמים".

"עובדה שיש 800 איש שממשיכים לעודד כדי להחזיר את מה שהיה פעם. השאלה אם זה מאבק אבוד או לא", אומר האוהד, שמבטיח כי כל עוד השחקנים ישתדלו הקהל ימשיך לעודד. "זו פנאטיות, כי אנחנו הקבוצה, היא כמו הבן שלנו".

"אי אפשר לצפות מקהל שיישאר שנים נאיבי", מסכם העיתונאי. "ישנם אוהדים חדשים, רצונות אחרים וזיכרון קולקטיבי חדש. כנראה שבשנים הקרובות, בכל פעם שיבוא כישלון הקהל יפנה לקבוצה עורף". והראל נשאר עם הסנטימנטים: "מה שהיה פעם לא יחזור - הלויאליות, הביחד. ימי הבראשית והתום לא יחזרו, העידן המקצועני זו פאזה אחרת".