תסגרו את החלון

אם רציתם הוכחה נוספת לחוסנה של המערכת שבנו ג'קי בן זקן וחיים רביבו, קיבלתם אותה דרך הכניסה החלקה של אלון חזן לנעליים של יוסי מזרחי. ללא המסגרת המסודרת, המתואמת, המאוזנת, חזן לא יכול היה להיכנס לתפקידו בכזו קלות. זה מאוד מזכיר את המינוי החלק של גיא לוזון במקומו של אלי אוחנה במכבי פ"ת. בכלל, זה מאוד מזכיר את מכבי פ"ת. ניהול משפחתי, אך מקצועני. יומרנות, אך התעקשות על שחקני בית. אשדוד זיהתה בזמן את הבשורה שהביאה מכבי פ"ת לקבוצות הדרג השני והשלישי בליגה ואימצה בזמן את התהליך. היום היא במקום השני בליגה, באופן שלא מסתמך על מקריות, והתבססה כמלכת הדרום, הרחק מהפועל ב"ש. אלו רק הפירות ההתחלתיים, לקבוצה שעושה עדיין את צעדיה הראשונים בליגה הראשונה.

בן זקן ורביבו הם שילוב מנצח בין שחקן עבר, שצבר גם ידע באירופה, לבין ערמומיות עסקית. הם עובדים בקבוצה ללא מסורת, בעיר מתפתחת אך מלאה בתושבים שמתקשים להתחבר רגשית לפרויקט שלהם (עולים מרוסיה, חרדים), עם איצטדיון, שמקבע את הדימוי הישן והפרימיטיבי של הכדורגל בעיר, עם קהל חונק לעיתים, שלא מבין לפעמים שקבוצת כדורגל יכולה להפסיד. ולמרות זאת, אשדוד של בן זקן ורביבו היא פרח במדבר, פטה מורגנה. אם הם ימשיכו לצעוד בקו שלהם, עם מאמנים לטווח ארוך וביטחון במערכת, שיכולה לשחרר את יוסי מזרחי באמצע העונה, גם ילדי העולים ושאר התושבים החדשים יצטרפו לחגיגה. הניסיון לספור להם את האוהדים עכשיו איננו הוגן והגיוני. אלו דברים שלוקחים עשרות שנים. רק אתמול אמר ארסן ונגר כי "צ'לסי לא יכולה להיות הקבוצה הכי גדולה בעולם. צריך הרבה זמן כדי ליצור בסיס של אוהדים, צריך שאב יביא את בנו למשחקים והבן יהפוך לאוהד". אם וכאשר תשלים אשדוד את התהליך הזה, כבר לא נתפלא אותה למצוא במקום השני בטבלה.

הניסיון של אלי גוטמן להטיל על אוהדי בית"ר ירושלים את האחריות המלאה והבלעדית לכישלון שלו בעידן גד זאבי, מתחיל להזכיר במקצת את השתלבותו במכבי נתניה. גוטמן, מהמאמנים הטובים בכדורגל הישראלי, פשוט לא התאים לבית"ר. חמור מכך: הוא לא התאים את עצמו למסורת של המועדון. גוטמן לא גילה גמישות ופתיחות, לא למד את הכוחות המניעים את המערכת הזאת במשך שנים וניסה לכפות עליה את הדוגמות שלו. נכון, גם בית"ר ואוהדיה לא היו פתוחים לשיטות של גוטמן, אבל האשמה היא קודם כל במאמן.

ההכלאה בין נתניה ההרפתקנית והתוססת, לבין גוטמן מתחילה להיראות דומה. כמו בית"ר, נתניה זקוקה למעוף, לקטליזטור, לניצוץ, לקו שיחבר בין האידיאולוגיה הישנה של המועדון לרוח החדשה. אלו דברים שגוטמן אולי לא מספיק מבין. הוא עדיין מנסה לשחק את אותו כדורגל גוטמני שעבד נהדר בהפועל חיפה, אבל לנתניה קשה לעכל זאת. לכן, גם קשה לראות עדיין משהו גדול שנבנה בנתניה תוך צפייה במשחקיה, איזה אופק מקצועי מבטיח, אפילו מול חיפה ובית"ר. זאת בדיוק תהיה הנקודה שתכריע את עתידו של גוטמן בנתניה: הכלאה בין שני הגופים הזרים הללו. גוטמן, שוב, הוא מאמן נהדר, אבל אפשר למצוא מנהלים ומנהיגים נהדרים שלא מתאימים לעבוד במערכות מסוימות. התוצאות האחרונות של מכבי נתניה הן פועל יוצא של קשיי העיכול הללו. בקרוב נדע אם החולה נחנק או החלים.

בהנחה שליוסי מזרחי אין במגירה שבמשרדו שם של שחקן זר יוצא דופן באיכותו, כזה שבית"ר תראה בו חלק מעתידה ודרכה בשנים הקרובות, ולא איזה שכיר חרב שיקפוץ לארבעה חודשים, אולי כדאי למאמן בית"ר ללכת נגד האינסטינקט ולא לחזק את הסגל בחלון ההעברות הקרוב. כל שחקן שלא יגיע - חלוץ, קשר תוקף, מגן – יצטרך לשלם את שכר הלימוד, שרוב הזרים שנוחתים בארץ החומוס חווים. מקולואטי, שיצא מהקונכייה רק אחרי חצי עונה איומה בחיפה; דרך בוקולי, שעלה לגדולה אחרי דרך חתחתים בליגה השנייה; ועד אפילו כרסיטיאן פביאני, שכולם ספרו לו בגסות את הקילוגרמים ואת הכרטיסים האדומים שהוא ספג במולדת, ואתמול הוכיח שהוא מתחיל להוריד את החלודה. תסתכלו אפילו על דרק בואטנג, ונסו להשוות את היכולת שלו מתחילת העונה לשבועות האחרונים. עוד? חפשו את ההבדל בין טברטקו קאלה של המחזור הראשון מול בית"ר לבין זה של המשחק אמש בטדי, ותראו את מגמת השיפור בעקבות תהליך הקליטה בישראל.

רוני לוי נתקל בדילמה הזאת, כאשר הוא נדרש להביא למכבי חיפה את האליפות הראשונה בשושלת שלו, שהתבררה בדיעבד כקשה והמכריעה מכולן. גם מכבי חיפה שלו, ספוגת הטראומה מהפסד התואר במחזור האחרון עם יצחק שום, עמדה בלחץ בלתי פוסק של קהל ותקשורת בעקבות היכולת המגומגמת בליגה (אליפות בלי מאמן, זוכרים?). לוי הלך עם האינסטינקט והביא בחלון ההעברות את פבל זבדיל, פאולו אלבס וזוראן זוקיץ'. נו, איפה הם היום באמת? אחרי שלוש שנים ולורפיסה אחד ברור למה לוי זהיר יותר עם האצבע על ההדק בינואר. הוא ראה גם מה נשאר מג'רום לרואה, דויד אגנסו, איגור מיטרסקי. עד שהם קלטו לאן הגיעו, נגמרה העונה. בית"ר זקוקה לזרים שיהיו חלק מהשלד שלה בשנים הבאות, ולא איזה שחקן ארעי, שיתקשה להוכיח את עצמו. זה רע לשחקן, זה רע לבית"ר. הצורך ברכש בינואר נועד לקבוצות במצוקה, במחסור, בדרך כלל בתחתית. ובית"ר אינה כזאת.

בית"ר יכולה וצריכה לקחת אליפות עם הסגל הקיים, מינוס שלושה שחקנים, שחובה לשחרר מהסגל השמן מדי. בהתקפה, פביאני מתחיל לקלוט איפה הוא נחת ויחד עם בן שושן, יצחקי ותמוז - חלוץ שסותר את חוקי הטבע בנוגע לקצב התפתחות והתקדמות - הם יתנו למזרחי את העוצמה הדרושה לו. בקישור, מאמן בית"ר לא צריך לחפש מעבר לים קשר התקפי, שמסוגל לשבור הגנות עם פס. הוא ימצא את הפיתרון על הספסל, וקוראים לו אבירם ברוכיאן.

בית"ר צריכה לרזות, לא להשמין (ומזרחי מתחיל באמת להדק שם קבוצה). בית"ר צריכה לגדל אליפות מתוכה ולא לקנות הכל בכסף. הרי בשביל זה הביאו את מזרחי היסודי, הרי בשביל הטאלנטים חסרי הניסיון האלה הביאו בקיץ שחקנים מנוסים, שיודעים גם לקחת אליפות ואמורים להעביר לילדים את התורה. כל שחקן ארעי שיגיע לסגל השמן דיו, יסתום את העורקים, יעורר תסכול וחוסר מוטיביציה אצל רבים אחרים, ועד שהוא ייקלט בארץ קשה לראות אותו מביא אליפות. השאלה היא האם מישהו בבית"ר למד לקח מהרכש המוגזם שהונחת על ארדילס בקיץ ודחיקת גיבורי העונה שעברה – ברוכיאן, יצחקי, בן שושן, דנין – לקצה הספסל?

אופן הסיקור של עתירת בית"ר לבג"ץ, יכול ללמד לא מעט על הצורה בה דנים בתקשורת בכדורגל הישראלי. פחות מדי מהות, פחות מדי כדורגל, יותר מדי אינטרסים ורכילות והערות אגב. במקום לחבק את הפנייה התקדימית של ולדימיר שקלאר לבג'"ץ נגד האופן שבו משטרת ישראל מממרת את חיינו במגרשים (או לחילופין להגן על אוכפי החוק), האכילו אותנו באותם ציטוטים מקושקשים של כמה אוהדי מכבי משועממים, שפנו לעו"ד תאב פרסום והלחיצו את ההתאחדות. זו תמכה מצד אחד בשקלאר, אבל כרגיל היתה צריכה להיכנע ללחץ התקשורתי ולהעמיד את בית"ר לדין. לחלק מאמצעי התקשורת היה הרבה יותר חשוב להלהיט את אוהדי מכבי ת"א הצמאים לכרטיסים, במקום להצטרף למאבק ארוך טווח למען משחקי העונה הבאים.

"גם כשמכבי חיפה לא מבריקה היא מנצחת" (אלי גוטמן משכתב את תוצאות הסיבוב הראשון הלא מבריקות של האלופה, בסיום המשחק בקרית אליעזר)

"חיפה נתנה לנו לשחק, חבל שלא ניצלנו את זה" (אבישי ז'אנו מגבה את אלי גוטמן)

"בגלל היכולת, הקהל של בית"ר לא מגיעה בהמוניו למגרשים" (שלמה שרף, גיבור פינתנו השבועית החדשה, שוכח שבית"ר הביאה מספר כמעט כפול של אוהדים מכל קבוצה אחרת, מכרה 7,000 מנויים ומילאה את טדי כבר שלוש פעמים העונה)

"אני יותר אינטליגנט מגיא לוזון. אייל ברקוביץ' היה מכניס לגיא בוקס" (יוסי רוזן נתלה באילנות גבוהים)

באופן שמאוד מזכיר את הדיסוננס בין נתניה לגוטמן, אבל בצורה הפוכה, נעים לראות כיצד יצחק שום מוכיח את מבקריו הרבים מקרב החלק האליטיסטי שבאוהדי הפועל ת"א. חלקם, כידוע, מבטאים זאת בתקשורת, ומי שקורא את מה שנכתב שם על שום יכול לחשוב שהפועל ת"א עומדת לרדת ליגה ולכן גם יש לפטר את המאמן לאלתר. אז מה אם הפועל ת"א מציגה את משחק ההתקפה המתואם והמתוחכם בליגה (עם שחקנים די בינוניים, ששום ירש), אז מה אם שום מצליח לנווט בין אירופה לליגה יותר טוב ממכבי חיפה ומרענן בחוכמה את הסגל שלו, שקורס תחת העומס הרב? עדיף להתעסק שוב בטעויות של תומר חליבה. ניצחון על פאריז סן ז'רמן בחוץ? עלייה היסטורית לשלב הבתים באופ"א? היחסים הרעועים עם אריה הרשקוביץ' חשובים יותר.

אותו חלק אליטיסטי בקהל של הפועל ת"א, קטן אך צעקני, מתקשה לסבול את העממיות, הפשטות ולעיתים גם שכונתיות (אבל מהזן החינני) של שום, ולראות כיצד הוא מוציא הישג אחרי הישג מסגל בינוני, זקן ועייף, שאיבד את הקפטן שלו בקיץ ליריבה השנואה מירושלים. אין שום תרופה לעיוורון הזה, גם לא ניצחון על מלאדה (או תיקו) ועלייה לשלב הבא בגביע אופ"א, גם לא ניצחון על בית"ר בבלומפילד ביום ראשון. לא בטוח שהתמיכה של הרוב השפוי בקרב אוהדי הפועל ת"א תמנע את הפרידה בין הצדדים בסוף העונה. למרבה הצער, הנהלת הקבוצה שייכת למיעוט האליטיסטי.