אחד הסיפורים המרגשים ביותר בכדורסל המכללות בשנה האחרונה הוא סיפורה של משפחת סאטון באוקלהומה סטייט. האמריקאים אוהבים סיפורים כאלה, של התמודדות עם כאב, מצבים שנראים חסרי סיכוי, דרכים ללא מוצא שנפתחות לפתע לסיומים מאושרים ומקסימים. ובכלל, סיפורים של אב ובנו מעלים הרבה דמעות בעיניים מקומיות מייקל ג'ורדן ואביו שנרצח, נהג המרוצים דייל ארנהארט ג'וניור הממשיך את דרכו של אביו שנהרג על המסלול, לוק וולטון שממשיך את הקריירה של ביל ומייק דאנליבי הבן מנסה (בינתיים ללא הצלחה) להוכיח שיש כדורסל בדם המשפחתי. שושלת האימון של הסאטונים יכולה בקלות להיות אחד מהסיפורים המרגשים ביותר ברשימה הזו.
האב
אדי סאטון נחשב לאחד ממאמני המכללות הגדולים של זמננו. הוא אימן במשך שלושים וחמש שנה בארבע מכללות בדרג העליון של ליגת המכללות האמריקאית, רשם שלוש הופעות בפיינל פור ברזומה במפואר שלו, ולמרות שמעולם לא זכה באליפות, הוא זכה להיות המאמן היחיד אי פעם להוביל ארבע קבוצות שונות לטורניר ה-NCAA.
קריירת האימון של סאטון החלה בקולג' קהילתי קטנטן בדרום איידהו בשנת 1967. אחרי שנתיים מוצלחות במיוחד הוא קיבל את משרת האימון במכללת קרייטון, איתה העפיל לטורניר המכללות הראשון שלו, בשנת 1974. בסיום אותה עונה עבר סאטון אל כס האימון בארקנסו, שם הפך לאחד המאמנים המצליחים ביבשת, ורשם תשע הופעות בטורניר ב-11 עונות. רגע השיא שלו בארקנסו הגיע ב-1978 כשהרייזורבאקס שלו, בכיכובים של סידני מונקריף, מרווין דלף ורון ברואר (אביו של רוני ברואר, שחקן היוטה ג'אז כיום וכוכב מכללת ארקנסו בעצמו עד לפני חצי שנה) העפילו לפיינל פור, שם הפסידו לאלופה שבדרך - קנטאקי.
ב-1985 הוא התמנה למאמן של אותה קנטאקי, אחת המכללות הגדולות והחשובות בכדורסל המכללות אי פעם. אבל ימיו בקנטאקי היו מוצלחים הרבה פחות. הוא אימן ארבע שנים בלבד בקבוצה, ולא הצליח להגיע לאף פיינל פור (המאמן הראשון של המכללה שכשל להגיע להישג הזה). עונת הסיום שלו, שהיתה העונה היחידה בקריירת האימון שלו עם מאזן שלילי, הסתיימה עם שערוריות חמורות שכמעט וחיסלו את הקריירה שלו כמאמן ואת תכנית הכדורסל של המכללה.
סאטון עזב את קנטאקי ב- 1989 עם זנבו בין רגליו, אבל שנה אחר כך שב אל אוקלהומה סטייט, המכללה בה שיחק כדורסל כתלמיד, המקום בו בילה את שנות בגרותו, ביתו האמיתי. הוא אימן שם במשך 16 שנים, בהן הצליח להשיב את מסורת הכדורסל האבודה אל מכללה מכובדת וראויה. המכללה ראתה ימים יפים יותר כשהיתה הראשונה אי פעם לזכות באליפות המכללות שנתיים ברצף (ב-1945 ו-1946) והיתה במשך שנים אחת המכללות המאיימות באומה. בשביל סאטון המשימה היתה כפולה - החייאת תכנית הכדורסל של המכללה והחייאת קריירת האימון שלו. והוא עשה עבודה לא רעה. בעונה הראשונה שלו כמאמן הקבוצה הוא הביא את הקאובויז לטורניר ה-NCAA לראשונה אחרי תשע שנים, ונעצר רק בסוויט 16. בשנת 1995 סאטון שב אל הפיינל פור, בהופעה הראשונה של אוקלהומה סטייט אחרי שנות בצורת ארוכות וקשות. בשנת 2004, בעונה נפלאה ומרשימה, הוא רשם עוד הופעה בפיינל פור, עם הקבוצה שכללה את ג'ואי גרהאם (היום בטורונטו), ג'ון לוקאס השלישי (יוסטון) וטוני אלן (בוסטון), אבל הפסיד לג'ורג'יה טק במשחק גדול, מסל ניצחון של וויל ביינום (איך מעגלים נסגרים באמריקה). בינואר 2005 שונה שמו של אולם הכדורסל המרכזי של האוניברסיטה ל-"היכל אדי סאטון". אבל דווקא אז החלו הצרות האמיתיות לתקוף.
לסאטון היה עבר של אלכוהוליזם עוד לפני תאונת הדרכים שלו בעשירי לפברואר השנה, אבל הבלון באמת התפוצץ בפניו באותו אירוע. המשטרה גילתה שסאטון נהג, בדרכו אל שדה התעופה לקראת משחק נגד טקסס A&M, תחת השפעת אלכוהול.
במסיבת העיתונאים (ואיזו מסיבה עצובה זו היתה) ניסה סאטון לטייח את העובדות. הוא סיפר שכאבי הגב הכניעו אותו ושכדורי ההרגעה לא עזרו ולכן "קנה בקבוק". אחר כך הודה שיש לו איזו שהיא בעיית שתייה. בדיקת הדם שהגיע מהמעבדה שבוע אחר כך גילתה ריכוז אלכוהול גבוה פי שלושה מהמותר. בכדורסל המכללות, שם מאמן הוא הרבה יותר מרק מאמן - הוא מורה רוחני, דמות אב, מחנך ומוביל דרך, סאטון לא יכול היה להמשיך ולאמן. הוא דיבר מאוחר יותר באותה השנה על ההתמכרות לאלכוהול כמחלה קשה וכסוג של התאבדות איטית ומייגעת.
סאטון פרש ביוני באותה השנה, עם 798 ניצחונות ב-36 שנות אימון, עם 25 הופעות בטורניר סוף העונה, 3 הופעות בפיינל פור ו-35 עונות של מאזן חיובי. הוא הוריש את הקבוצה לבנו, שון, שהיה עוזר המאמן הראשי שלו בשנות האימון האחרונות במכללה.
הבן
שון קיבל את המושכות לאימון המכללה באופן רשמי עם פרישתו של אביו, אחרי ששיחק תחתיו במשך ארבע שנים, ובילה 11 שנים נוספות כעוזרו הראשי. כשסאטון האב פרש אל מכון הגמילה באמצע העונה שעברה, העבירו ראשי המכללה את הקבוצה לידיו של שון, אבל הודיעו שההחלטה לגבי המאמן בשנה הבאה תיעשה רק בפגרה. ואכן, מיד לאחר סיום העונה הצהירה המכללה ששון סאטון יהיה מאמן הקבוצה לשנים הרבות הבאות לטובה. סאטון הצעיר אמר בתגובה: "התכוננתי כל חיי לרגע הזה ואני אעשה כמיטב יכולתי לגרום לזה לעבוד".
שון סאטון בילה את כל חייו סביב משחק הכדורסל. הוא חי כדורסל, נושם כדורסל ומבין כדורסל. הוא קיבל לידיו קבוצה מוכנה עם חמישייה שממשיכה כולה מהשנה שעברה, קבוצה שהתאמנה תחת ידיו של אביו ודיו שלו הוא. השחקנים מכירים אותו היטב וכך גם את שיטות המשחק שלו, שהיא המשכיות ישירה לסגנון המשחק השוטף והמהיר של אביו. הקאובויז אוהבים לרוץ ולשחק חזק בצבע. הקבוצות הטובות של הסאטונים מצטיינות בפרגון, משחק קבוצתי ושלל איומים על הטבעת מכל כיוון. הם בונים קבוצות מאוזנות היטב - תמיד יהיה שם רכז משמעותי, תמיד יהיו קלעי חוץ טובים ותמיד יהיו שחקנים דומיננטיים בתוך הבקבוק.
ומה צפוי השנה?
צפו לראות את הקאובויז חזק בתמונת הפיינל פור. שני הכוכבים הבולטים שלהם הם מריו בוגאנס, שכבר מתחיל להוכיח את עצמו כאחד הסנטרים החזקים והמשמעותיים באומה, וג'יימסון קארי, רכז עם ראיית משחק נפלאה, אתלטיות מדהימה וקליעת חוץ מהטובות בכדורסל המכללות. בניצחון השבוע נגד סירקיוז (68:72) כל הכלים פעלו מצוין, ולמרות הסיום הצמוד מידי לא היה ספק לרגע שאוקלהומה יכולה לנצח את הקבוצה העדיפה, לפחות על פי הפרשנים, של הכתומים. אדי סאטון ממשיך לשבת על הקווים, באופן לא רשמי, ועושה רושם שהשחקנים מאמינים בבנו ונותנים לו את כל הקרדיט בעולם.
ושון סאטון, הוא עדיין לא מרוצה. הוא רוצה לראות את הקבוצה שלו מביסה את היריבות, הוא רוצה שליטה מוחלטת, הוא לא מוכן לתת לקבוצות לחזור מפיגורים גדולים. השנה, לעומת השנה שעברה, אוקלהומה סטייט מנצחת גם במשחקים הצמודים, אבל סאטון לא מעוניין במשחקים צמודים. הוא רוצה לראות רצח בעיניים, הוא רוצה לראות אמונה מלאה ביכולת האישית והקבוצתית והוא לא מוכן לוותר לשחקנים שלו על כלום. הוא היום המאמן הפרשמן עם המאזן הטוב ביותר באומה (0:10) והוא לא מוכן לרדת מזה. הרבה סימני שאלה עלו לפני פתיחת העונה - איך יתמודד המאמן הצעיר עם הלחץ הגדול בהחלפת אביו, איך יתמודדו השחקנים עם השינוי הזה, כמה קרדיט יקבל שון מהנהלת המכללה. לפי הדרך בה התחילה העונה הזו, נראה כאילו הקאובויז הולכים חזק, ואם העונה הזו תסתיים כמו בסרט הוליוודי טוב, אולי אפילו כל הדרך.
