סיכום כולל למכללות

העונה הזו היתה חוויתית מאוד, עם הרבה עליות ומורדות בדירוג מצד הרבה קבוצות, אולי חוץ מאחת, אוהיו סטייט ששמרה על המקום הראשון מלפני תחילת העונה ועד סופה.

הרבה קבוצות שדורגו במקום השני במהלך העונה (טקסס, פלורידה, אובורן, USC ואפילו מישיגן) נוצחו במפתיע או שלא במפתיע ע"י יריבותיהן, דבר שגרם לריבוי של קבוצות הטוענות לזכות על המקום השני בהמשך. סיום העונה הרגילה פתח (שוב) את תיבת הפנדורה בעניין שיטת הקביעה של המשתתפות במשחק האליפות. נראה לי שעוד הרבה מאוד מים ייטחנו בנושא הזה בשנים הקרובות. אין מה לעשות, 120 קולג'ים במגוון רמות כה רחב, שמשחקים כ-12 משחקים בלבד כל העונה, זה מתכון בטוח לבעיית דירוג בלתי פתירה. היו לנו הפתעות נעימות העונה (ראטגרס, בויזי סטייט, וייק פורסט) ולצידן גם אכזבות גדולות (מיאמי, פלורידה סטייט, אלבאמה) ונרחיב על כך בהמשך.

זו היתה עונה שבה איבדנו את בו שמבקלר, אדם יקר מאוד, ודמות אגדית בהיסטוריה של פוטבול המכללות, מי שאימן במשך 21 שנה (1969 עד 1990) את מישיגן וולברינס והלך לעולמו ערב המשחק הגדול בין קבוצתו לבין יריבתה המושבעת אוהיו סטייט כשאלו דורגו 1 ו-2 בהתאמה.

בסה"כ ניתן לומר שהיתה זו עונה צבעונית, תוססת, רבת תהפוכות, עד הרגע האחרון, ואחת המוצלחות ביותר בשנים האחרונות.

הטובה ביותר:

אין שום ויכוח. אוהיו סטייט. הבאקאייז שלטו בכל המשחקים שלהם ביד רמה, ניצחו בצורה משכנעת, אולי פרט לנפילת המתח במשחק מול אילינוי, והראו יציבות לכל אורך הדרך.


הכמעט טובה ביותר:

הקטגוריה הזו הרבה יותר קשה ומורכבת מאשר הקודמת. יש כאן כמה מועמדות ראויות: מישיגן, USC, פלורידה, בויזי סטייט, LSU , אולי אפילו ויסקונסין. מבין כל אלה, על פי ההישגים, המתחרות הגדולות ביותר על התואר הזה הן מישיגן (11-1 מחטיבת הביג-10), פלורידה (12-1 מחטיבת ה-SEC) ובויזי סטייט (12-0 מחטיבת ה-WAC). העובדה שבויזי סיימה ללא הפסד מעט מקשה לקבוע את הגבול העליון של הרמה שלה, אך בשל העובדה שהיא ניצחה קבוצות חלשות בדרך כלל (המדורגת היחידה בלוח המשחקים שלה היתה אורגון סטייט, מספר 22 ב-BCS) קשה לשים אותה מעל מישיגן ופלורידה. ואז נותרו שתיים, אותן שתיים שסיימו במקומות 2 ו-3 ב-BCS.

היותר יציבה מבין שתיהן, זו שניצחה בצורה חלקה יותר, ושההפסד היחיד שלה הוא ה"מרשים" יותר (הפחות נורא) היא ללא ספק, מישיגן. היא הפסידה רק למדורגת 1 אוהיו סטייט, בחוץ, בהפרש 3 נקודות וניצחה בכל שאר 11 המשחקים בלפחות 7 הפרש, ובתשעה מהם ב-14 ומעלה. פלורידה הפסידה ב-10 נקודות לאובורן והתקשתה מול טנסי, סאות' קרולינה, פלורידה סטייט, ג'ורג'יה, וואנדרבילט (אותה ואנדרבילט שמישיגן ניצחה ב 20 הפרש). לוח המשחקים של פלורידה היה מעט קשה יותר משל מישיגן, אבל רק מעט. כל זה מוליך לבחירה שלי במישיגן כקבוצה השניה בטיבה.

הקבוצה המפתיעה:

היו כמה הפתעות נעימות השנה. הראויות ביותר הן המדורגת 16 ראטגרס (10-2, חטיבת הביג איסט), המדורגת 14 וייק פורסט (11-2, אלופת ה-ACC) והמדורגת 8 בויזי סטייט (12-0, אלופת ה-WAC ).

ההפתעה בדירוג הגבוה של בויזי סטייט היא בעיקר בשל הצלחתה לסיים את כל העונה ללא הפסד. היא פשוט לא מיצמצה לשניה. היא מעט התקשתה מול הוואי, ויומינג וסן-חוזה סטייט אבל תמיד מצאה את הדרך לנצח.

ההפתעה של וייק פורסט היא בכך שזכתה באליפות ה-ACC החזק, שבו משחקות קבוצות הרבה יותר חזקות ממנה בדרך כלל, פלורידה סטייט, וירג'יניה טק, ג'ורג'יה טק, מיאמי, קלמסון, כולן בעלות מסורת עשירה בהרבה מבחינת הצלחות ביחס לדמון-דיקונס.

ראטגרס, למעשה הגיעה ממש משום מקום. הקבוצה הזו לא דורגה בשום דירוג רשמי בטופ 25 ב-30 השנה האחרונות. ברחובות ניו יורק, שמרוחקת רק 38 מייל מפסקאטאוויי ניו ג'רזי, מיקומו של הקמפוס של ראטגרס, לא הכירו אפילו שם אחד בהרכב של הסקארלט נייטס, אבל הקבוצה הדי אנונימית הזו ניצחה השנה קבוצות כמו לואיוויל, פיטסבורג, נייבי, נורת' קרולינה, וכמעט כמעט גם את ווסט וירג'יניה, כולן קבוצות שבדרך כלל לא סופרות אותה. התוצאה שהיוותה את ההפתעה הגדולה ביותר של ראטגרס העונה היתה הנצחון ההיסטורי המתוק ומלא האמוציה שלה על לואיוויל 28:25. ראטגרס היא הבחירה שלי לקבוצה המפתיעה של העונה.


הקבוצה המאכזבת:

כדי שקבוצה תיחשב מאכזבת, צריך שיהיו ממנה ציפיות מראש. לאור זה קבוצות כמו סירקיוז או נורת' קרולינה למשל לא יכולות להיחשב ככאלה, למרות שבהיסטוריה הן היו פעם קבוצות גדולות. המועמדות ה"ראויות" בקטגוריה זו הן מיאמי, פלורידה סטייט, טקסס ואיווה. כולן היו מדורגות בטופ-16 ומעלה לפני פתיחת העונה ונראו כמבטיחות הרבה, אך ארבעתן התמוטטו בשלב זה או אחר של העונה וסיימו אותה הרבה יותר נמוך. מ

מבין ארבעתן, טקסס היא היחידה שעדיין מדורגת (19) לאחר שבתחילת העונה היתה מדורגת 3 ואפילו 2 במחזור השני. ממיאמי (סיימה 6 – 6) ציפינו לגדולות בעיקר בהגנה, אך כבר בהפסד 31:7 ללואיוויל ניכר היה שרף הציפיות כנראה גבוה מהמצוי. אירועים שלא קשורים לפוטבול (עבירות משמעת, קטטה גדולה במשחק מול פלורידה אינטרנשיונל והמוות של בריאן פאטה שנרצח) דרדרו את הקבוצה הזו לשרשרת של הפסדים (ארבעה ברציפות), דבר שלא זכור במיאמי כבר שנים רבות.

פלורידה סטייט (סיימה 6 – 6) הפסידה ארבע פעמים בבית! זקני מדינת פלורידה (וישנם רבים כאלה) לא זוכרים מאזן עלוב שכזה. תבוסה צורבת במיוחד היתה ה- 30:0 לוייק פורסט שהיה ה"שאט אאוט" הראשון בהיסטוריה שספגו הסמינולס בביתם. דרו וות'רפורד לא סיפק את הסחורה עם 12-11 במאזן טאצ'דאונס אינטרספשנס וגם מחליפו, חאבייר לי, לא הבריק. הראנינגבק לורנזו בוקר לא קיבל מספיק תמיכה של ליין ההתקפה ולכן לא יכול היה לייצר יארדים רבים. ההגנה היתה בסה"כ סולידית אך זה לא מספיק בקבוצה שפחות מהשתתפות במשחק BCS נחשב אצל אוהדיה לאכזבה גדולה.

טקסס (סיימה 9-3), אלופת השנה שעברה הפסידה כבר במשחק השני של העונה לאוהיו סטייט בצורה משכנעת, אך בהמשך עוד נראה היה שהיא חזרה לעצמה עם סדרה של שמונה נצחונות רצופים, אך אז באו ההפסדים לקנזס סטייט ולטקסס איי אנד אם, ואלופת כל הליגה נותרה אפילו ללא הזדמנות לזכיה באליפות בית הביג-12, כל זה למרות שבשורותיה אחת התגליות הגדולות של העונה, הקווטרבק הפרשמן הנהדר קולט מק'קוי.

מאיווה (סיימה 6 – 6) ציפינו להתמודדות חזקה מאוד על אליפות הביג-10 מול שתי האריות האחרות, אוהיו סטייט ומישיגן. ומה קבלנו? תבוסה צורבת 38:17 מול הבאקאייז והפסד 20:6 מול הוולברינס. ההוקאייז אפילו לא דגדגו את שתי המובילות. הפסדים מביכים לאינדיאנה, נורת'ווסטרן ומינסוטה החלשות מוסיפים לתחושה שהיה כאן בסך הכל בלון נפוח ותו לאו. דרו טייט מסר אמנם הרבה יארדים (235 למשחק) אבל גם 12 אינטרספשנס. בנוסף, משחק הריצה של איווה היה לא יותר מבינוני. הבחירה שלי כאן היא איווה, בעיקר בשל אי היכולת מול הגדולות וההפסדים לקבוצות מאוד חלשות.

ההתקפה הטובה ביותר:

אוהיו סטייט, תשעה משחקים עם למעלה מ-30 נקודות, הקווטרבק והשחקן הטוב ביותר משחק בשורותיה (טרוי סמית' כמובן), הרסיברים טד גין ג'וניור ואנת'וני גונזאלס היו אימת כל הגנה, והראנינגבק אנתוניו פיטמן בסיוע ליין התקפה גדול וחזק הוסיפו למשוואה את מימד הריצה. כל אלו יצרו התקפה כמעט מושלמת בקולומבוס אוהיו.


ההגנה הטובה ביותר:

מישיגן, אי-אפשר היה לרוץ נגד ההגנה הזו (חוץ מהמשחק מול ההתקפה הטובה ביותר של אוהיו סטייט). בכל 11 המשחקים הראשונים של העונה עמד ממוצע היארדים בריצה מול מישיגן על פחות מ-30 למשחק! פרט למשחק מול הבאקאייז, הגנת מישיגן ספגה רק 14 טצ'דאונס ב-11 משחקים. למאר וודלי, פרסקוט ברג'ס, ג'מאר אדאמס, ליאון הול, אלן בראנץ' ודייב האריס היו המובילים בחוליה המדהימה הזו.

שחקן העונה:

טרוי סמית'. בלי מתחרים. הקווטרבק של אוהיו סטייט היה נפלא והפגין יציבות לאורך כל העונה, הנהיג את קבוצתו לעונה מושלמת והראה יכולת מדהימה של קבלת החלטות במגרש, המתבטאת במספרים: 30 טאצ'דאונס ורק 5 אינטרספשנס ו-13 סאקס (בערך אחד בלבד למשחק). התעלה גם ברגע האמת, במשחק מול היריבה הקשה ביותר, מישיגן כשמסר 316 יארד ו-4 טאצ'דאונס.


שחקנים שזוכים לציון לשבח:

מייק הארט, ראנינגבק, מישיגן.

סטיב סלייטון, ראנינגבק, ווסט וירג'יניה.

ריי רייס, ראנינגבק, ראטגרס.

דארן מק'פאדן, ראנינגבק, ארקנסו.

למאר וודלי, דיפנסיב אנד, מישיגן.

דוויין ג'ארט, רסיבר, USC.

פי ג'יי היל, ראנינגבק, ויסקונסין.

כל אלו יכולים היו לזכות בהייזמן אלמלא שיחקו בתקופתו של טרוי סמית'.

תגלית העונה:

קולט מק'קוי הקווטרבק הפרשמן של טקסס, שהוא לא רק התגלית, אלא גם פרשמן העונה. להיכנס לנעליו של וינס יאנג בתור פרשמן נראתה משימה כמעט בלתי אפשרית לאחר שהקבוצה זכתה באליפות בשנה שעברה. עזיבתו של וינס יאנג ל-NFL עוררה הרבה חששות בטקסס אבל הגיוס של מק'קוי היה פגיעה בול. קולט הצעיר התגלה כמנהיג טבעי וכמוסר אחראי מעין כמוהו. בעונת הפרשמן שלו הוא מסר 27 טאצ'דאונס, אבל יותר מדהים מכך, רק 7 אינטרספשנס (3 מהם במשחק אותו ירצה לשכוח, ההפסד במשחק סיום העונה 12:7 לטקסס איי אנד אם) עם אחוזי השלמת מסירות של 68.7%. מספרים ששמורים בד"כ רק לכוכבים גדולים ובדרך כלל ותיקים יותר.


הבטיח רבות ולא קיים:

דרו סטאנטון, הקוורטרבק של מישיגן סטייט. בעונת הסיניור שלו היו הרבה ציפיות מהקווטרבק המנוסה הזה, שיקח את הקבוצה גבוה, אבל הוא לא ממש סיפק את הסחורה. מאזן הטאצ'דאונס – אינטרספשנס שלו הוא 12-10 ו-19 פעמים שבהן הופל בסאק, ונוסיף לזה אי עמידה בלחץ במשחקים צמודים (פרט אולי לקאמבק מול נורת'ווסטרן), המתבטא בארבעה משחקים בהם הפסידה קבוצתו ב-4 הפרש ומטה, כל אלו יחד הם מספרים המתאימים לפרשמן בינוני ולא לסיניור מוביל.

מי זה המשוגע הזה?:

קטגוריה מיוחדת אותה הגדרתי עבור שחקן אחד. קולט ברנאן, הקווטרבק של הוואי. שימו לב למספרים: 4990 יארד באויר (383.8 בממוצע למשחק!), 53 טאצ'דאונס (4.1 בממוצע למשחק!) ו-11 אינטרספשנס. תוסיפו לכך עוד את מאזנו על הקרקע, 351 יארד (השני בקבוצה) ו-5 טאצ'דאונס ותבינו שהבחור הוא למעשה כמעט כל הקבוצה. סגנון המשחק של הוואי בכל השנים האחרונות הוא "מסור כפי יכולתך" וקולט ברנאן מסתדר עם השיטה הזו כמו כפפה על היד.


מאמן העונה:

ישנם מספר מועמדים ראויים. ג'ים טרסל (אוהיו סטייט) שהביא אותה לעונה מושלמת והשתתפות במשחק האליפות כמקום ראשון ב-BCS, לויד קאר (מישיגן) שמקבוצה של 7-5 בעונה שעברה, עם סגל שלא השתנה בהרבה הפך את הוולברינס לקבוצה של 11-1 ומקום שלישי ב-BCS, גרג שיאנו (ראטגרס), על היותו המנהיג של הפתעת העונה, ואורבאן מאייר (פלורידה) שבדרך כלל שנוי במחלוקת אך השנה הוכיח לכולם שהוא יכול, ועוד איך, כשהוביל את הגייטורס למשחק האליפות כמקום שני ב-BCS. מה שמכריע מבחינתי את הכף הוא ההצלחה המרגשת עם קבוצה שהיא אנדרדוג מוחלט, ולכן הבחירה שלי היא גרג שיאנו של ראטגרס.

הקבוצה הכי אובררייטד:

נוטר דאם . בשני המבחנים האמיתיים שהיו לפייטינג אייריש, מול מישיגן בבית ומול USC בחוץ, הם נכשלו בענק. 47:21 הם הובסו מול מישיגן ו-44:24 מול USC . לנצח את פרדו, סטנפורד, איירפורס, ארמי ונורת' קרולינה זו ממש לא חוכמה. אין הצדקה שהקבוצה הזו מסיימת במקום ה-11 ב- BCS ומשתתפת גם במשחק BCS , כאשר קבוצות כמו ארקנסו, ווסט וירג'יניה, טנסי ואפילו ראטגרס, מדורגות מתחתיה וגם לא משתתפות באחד מהמשחקים הנ"ל.


הקבוצה הכי אנדררייטד :

בחירה שאולי תפתיע. אורגון סטייט. מי שניצחה באופן סנסציוני את USC, את הוואי, וושינגטון, אורגון ואת אריזונה סטייט, היא קבוצה נהדרת ככל הנראה. היא הפסידה לקליפורניה, לבויזי סטייט, וושינגטון סטייט ו-UCLA , כן, זו שניצחה את USC גם כן. כולן קבוצות ראויות מאוד. הביברס מדורגים רק 22 ב- BCS ולא היו מדורגים במשך כל העונה לפני כן. הייתי שם אותם בשקט במקום ה-15 לפחות.