המלחמה בשעמום

הנטייה הראשונה היא לקטלג את ארקדי גיידמק כפירומן חסר תקנה. מיליארדר משועמם שמכור לכותרות ולא יכול לסבול את האפשרות שיעברו כמה ימים מבלי ששמו יככב באחד המדורים. בעניין הזה גיידמק לא השתנה מהיום בו הגיח לחיינו לפני כשנה וחצי.

אבל אם נתעלם לרגע מתעלולי היחצ"נות הזולים של האוליגרך, מהספק באפשרות שהוא יודע באיזה מקום הקבוצה שלו בטבלה ומהניסיון התמוה שלו לפלוש לכל תחום חיים כאן, צריך להודות שבביקורת של גיידמק על קבוצת הכדורגל שלו יש הרבה מן האמת. ההגינות מחייבת לומר כי אדם שהפקיר קרוב ל-100 מיליון שקל על מיזם שתכליתו להשיג תואר אליפות, רשאי לדרוש הרבה יותר ממה שהוא מקבל כרגע. הובלת הליגה בתום הסיבוב הראשון היא בהקשר הזה נחמת עניים, והזעקה שלו לכדורגל אטרקטיווי ומשכנע ראויה להערכה. כזה הוא גיידמק, אדם עם תביעות גם מהצעצועים שלו.

בית"ר ירושלים היא הצעצוע הכי יקר בחנות, אבל ספק אם היא גם האביזר שכל ילד יחשוק בו. החלקים שלה אולי נראים מרשימים במפרט הטכני, אבל הסך הכללי שלהם די מביך. אין בה שום טריק ייחודי, או פעלול יוצא דופן, והיא גם לא משאירה טעם של עוד. נכון שהאפשרויות האחרות על המדף עוד יותר מביכות, אבל הן לפחות לא עלו 100 מיליון שקל.

אם בני יהודה הדהויה הצליחה לגרום לוולדימיר שקלאר להתפלל לשריקת הסיום במהלך כל המחצית השנייה וללחוץ ידיים בסיום כמו חתן בר מצווה, משהו בבית"ר לא עובד. שני שערים מתוך הזדמנות וחצי מלמדים על יעילות שאסור לבטל, אבל הפיהוקים ביציע והקהל הכבוי מחייבים בחינה עצמית.

לבית"ר ירושלים מותר להצליח או להיכשל, אסור לה להיות משעממת. לא תמיד היא היתה סמל להצלחה, לעתים הפכה לבדיחה עצובה, אבל לעולם היתה מעניינת. בגלל היצריות שלה, האלמנט המפתיע שבה, הילדותיות, האמוציות והיעדר השקט. בית"ר היא הקבוצה היחידה כאן שלעולם נמצאת במצב מבעבע.

לכדורגל הישראלי לא חסרות אלופות שהצטיינו ביעילותן. מה שדרוש לו זאת אלופה עם כדורגל ששווה לזכור. את תג המחיר של בית"ר ירושלים בעונת 2006/7 יהיה קשה לשכוח, השאלה אם היא גם תנפק חוויות שראוי לנצור. לפחות כרגע, נראה כי רק גיידמק מוטרד מהספק.