שמונה דקות באורווה

1. שער השוויון של הפועל פתח תקוה היה מוזר מאוד. מכבי תל אביב נראתה רע, המערך הלא מאוזן של אלי כהן השאיר כרי דשא למתפרצות, מי שניסו לעצור את השיטפון של פתח תקוה חטפו צהובים בזה אחר זה, השני של שפונגין השאיר את הקבוצה בעשרה, אלי כהן שלח את רוסו להגנה (!), קישור אחורי כבר לא היה - כל הסיבות, כפי שלמדנו ממשחקים קודמים נגד קבוצות התחתית, שמכבי תנצח מאותו גול של נמני.

והנה, הפתעה. בניגוד לחוקי המכביזם, שחזרו לפעול במרץ בשבועות האחרונים, אחד בשם מקאסי כובש שער שוויון בדקה השמונים. שמונה דקות של הרמת גבה, שמסתיימות בגול של פרץ אחרי קרן. נגמר. שב הסדר על כנו. במחזור הבא, בטדי, רגע האמת.

לחמן יכול להסביר את ההפסד, בצדק, בחוסר הניסיון של שחקניו (ובהם שחקני ההגנה קדוש, קנדה והרצל לוי), אבל שמונה הדקות שבין השערים מספרות אחרת. בעוד כהן ממהר להכניס את מוסא כמגן ימני, במטרה לייצב את השורות ולשחרר את רוסו לתקוף, לחמן מחליט לוותר על המגן קדוש לטובת החלוץ סלמי. חמש נקודות הוא צבר בעשרה מחזורים, ותיקו נגד מכבי לא מספיק לו. יש לו שחקן יותר, הוא בתנופה, והוא הולך על הימור של צל"ש או טר"ש. יצא טר"ש.

2. עידן סרור, בן עשרים, מחזיק קבוצה על הגב. הוא חזק, זריז, לוחמני, מהיר, דריבליסט, שמאלי, מתקל, בועט מצוין, חושב מהר, קורא מגרש, מנהיג. תותח. הלב והמוח של דור הזהב.

3. איזו ליגה מתפתחת פה. במקום קבוצה שלטת אחת, אולי שתיים, גג שלוש, בסוף הסיבוב הראשון יש לפחות שש קבוצות צמרת. צפויים קרבות חריפים על האליפות, על מקומות לאירופה ונגד הירידה. היתרון הגדול של ליגת 12 קבוצות, בטן קטנה, משתקף בה היטב העונה. כל משחק, אולי מלבד אלה של נתניה וכפר סבא, משמעותי מאוד לשתי הקבוצות. בני יהודה נגד בית"ר, היום, למשל.

כמעט לא תמצא בליגה קבוצות נטולות אישיות או מועדונים שמנוהלים רע. גם האחרונות, הכח עמידר והפועל פתח תקוה, משחקות עם הרבה כבוד, שלא לדבר על הרצליה. כמעט בכל מחזור תמצא תוצאות מפתיעות. הרמה עוד לא יציבה, אבל אפשר להצהיר שליגת העל יוצאת מהמיתון המתמשך. הרנסנס כבר כאן. נשאר רק להוריד רק מחירי הכרטיסים, וגם הקהל יבוא.