פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דרדר במדבר: שייק יור בוטי

        דווקא בשבוע עמוס פוטבול, הקקטוס היה בסן דייגו. הוא פספס אבל הצליח להגיע למסקנה מעניינת על ג'ון דייויד מ-USC

        סוף השבוע האחרון היה תענוג לחובבי פוטבול - שלושה משחקים רצופים ביום חמישי, כמה משחקי מכללות מרתקים ביום שישי, בונבונירה של משחק בשבת בין נוטרדם ל-USC וזה בנוסף ליום ראשון הנהדר כרגיל. מיותר לציין, שלמעט הצצות פה ושם, לא ראיתי כלום מכל זה.

        לא, לא הייתי שקוע במשחק המלחמה שלי (אני חושב שההתמכרות שלי אליו מתחילה להתפוגג, אני מבלה מולו בקושי 5, מקסימום 6 שעות ביום), פשוט את סוף השבוע בילינו בסן דייגו, אחת הערים הנהדרות שיש לארה"ב להציע והיה לנו מעט מדי זמן מכדי "לבזבז" אותו על פוטבול. סן דייגו היא עיר מדהימה שנהנית מכל מה שמפורסם בדרום קליפורניה - חופים נהדרים, מזג אוויר נוח, אווירה שלווה ובניגוד ללוס אנג'לס, היא לא סובלת מערפיח, זיהום או USC. אם המרחקים מעיר מגורינו אליה היו קצרים יותר מ-6 השעות שנדרשות על מנת לחצות את מרחבי המדבר הבאמת עצומים, אני מניח שהיינו מבלים שם הרבה יותר סופי שבוע.

        לסן דייגו יש הרבה אטרקציות, אחת מהן היא גן החיות העצום שלה שלמרות שהיינו בערך היחידים שטיילו בו בלי ילדים, עדיין הצלחנו להעביר חצי יום בו בקלות. ההיילייט של גן החיות, לטעמנו, היה תצוגה של כ-10 קואלות שנמנמנו להם בין העצים והיו כל כך שמנמנות וחמודות, שלא התאפקנו וקנינו בובת פרווה של אחת, בגודל כמעט טבעי.

        כמו שאמר איש חכם, לכל דבר יש סיבה, והסיבה שאני מספר לכם את זה היא שהמשחק הכמעט יחידי שכן ראינו בסוף שבוע היה זה שבו USC פירקה את נוטרדם, ומכיוון שהיינו מעט מבוסמים ובובת הקואלה ישבה על השולחן במהלך המשחק, לא היתה ברירה אלא לקרוא לה על שמו של כוכב המשחק, הלא הוא ג'ון דיוויד בוטי, או בקיצור - בוטי. אז הנה, למקרה שלא ידעתם, מעכשיו אימרו - ג'ון דיוויד בוטי הוא קואלה.

        הודו עם ריבה

        דבר נוסף שבולט בסן דייגו, היא כמה העיר הזאת חולה על קבוצת הפוטבול שלה ובמיוחד על שחקן אחד ספציפי. לכל מקום שלא תפנה תראה אנשים לבושים בחולצות תכולות של הצ'ארג'רס, רובם עם מספר 21 על הגב, ואם י' לא היתה איתי, קרוב לודאי שגם אני הייתי קונה לי אחת. מי לא רוצה שיהיה כתוב לו אלוהים על הגב? טוב, אולי טרל אואנס, שבטוח שאלוהים לובש חולצה שלו. בכל מקרה, ביום חמישי בערב ראינו את מרבית המחצית הראשונה של המשחק המאוחר בין דנבר לקנזס סיטי על ארוחת תרנגול הודו מסורתית (האמת, לא רע בכלל, אבל למה לשים ריבה על כל העסק?

        ואם כבר, למה רק ליהודים יש מצות או גפילטע פיש מגעיל בארוחות החג שלהם ואילו הגויים חוגגים כאילו אין מחר? והקהל בפאב ממש עודד את הצ'יפס, נגד מי שאמורה להיות היריבה של הקבוצה שלו במירוץ לפלייאוף. בתור אחד שגר בעיר שהקבוצה המקומית פופולרית בה רק מעט יותר מבני סלע במשטרת ישראל, היה נחמד לראות עיר שממש רוצה לראות את הקבוצה שלה מנצחת.

        אם נדבר על פוטבול לשניה, הרי שהמשחק ביום חמישי היה תחילתו של עידן, עם שידורים ישירים ב-NFL נטוורק בכל יום חמישי מעכשיו עד סוף העונה, אבל גם סופו של אחד, כאשר ייתכן וג'ייק פלאמר פתח בפעם האחרונה במדי דנבר ואולי אף בליגה בכלל. הירידה של פלאמר לספסל המחליפים מצטרפת לפיטורים של בלדסו וברונל בגזרת הקווטרבקים, אבל ברוך השם, רשימת המש"ל (מי שצריך ללכת) שלי עדיין מלאה והולכת וגדלה כל שבוע. הגרסה המקוצרת שלה, למקרה שפספסתם, נראית בערך ככה:

        - דניס גרין (בעזרת השם, לא מסיים את השנה)

        - טום קאפלין (אם הג'איינטס לא עולים לפלייאוף, הוא לא בניו יורק שנה הבאה)

        - ברט פארב (עד 120)

        - ג'ו גיבס (אולי הגיע הזמן שיחזור לנאסקאר)

        - אנדי ריד (שמעתי שדיאטת מקנאב מסוכנת לבריאות של מאמן ב-NFL)

        - אל דייויס (הוא עוד חי?)

        - מאט מילן (שמעתי יש כמה רסיברים חמים בדראפט השנה)

        - צ'סטר טיילור ורג'י וויין (האמת שאין לי כלום נגדם, אבל השבוע הם נגדי במשחק מכריע על העליה לפלייאוף, אז מצדי שיחטפו סיפיליס)

        והשבוע יש גם מצטרף חדש לרשימה, הלא הוא החבר ג'ייק דלהום שפשוט מתעקש להפסיד לקבוצה שלו משחק אחרי משחק. בעבר טענתי שהייתי מעדיף בקבוצה שלי ק"ב כמו דלהום על סתם ק"ב שלא מפסיד משחקים, סטייל בראד ג'ונסון, אבל לפעמים צריך להודות שאתה אידיוט והאמת צריכה להיאמר - דלהום עבר כל גבול והגיע הזמן שהוא יישב קצת בפינה ויירגע. האמת, גם את ג'ון פוקס, שהקבוצה שלו, עם כל הכישרון שלה, היא האנדראצ'יברית הכי גדולה בליגה ביי פאר, הייתי שולח הביתה בסוף העונה בלי יותר מדי חרטות.

        שביר, מתפרק בקלות

        - חזרה לסן דייגו לשניה. לדניאן טומלינסון שם עוד שני ט"ד ביום ראשון כדי להעלות את המאזן האישי שלו ל-24 ובהנחה שהוא לא ייפצע, עם חמישה משחקים לסיום העונה, אין שום סיבה שהוא לא ינתץ את השיא שקבע שון אלכסנדר רק שנה שעברה, ועומד על 28 (איזה מסכן אלכסנדר, הא? לא רק שהוא נפצע והקבוצה שלו נראית כמו כלום, אפילו שנה השיא שלו לא מחזיק מעמד. עכשיו לשנן - "לא מתעסקים עם מאדן". "לא מתעסקים עם מאדן").

        בכל מקרה, השיא ששבר אלכסנדר שנה שעברה, נקבע על ידי פריסט הולמס רק לפני שלוש שנים, וגם הוא שבר את השיא שקבע מרשל פולק אך לפני שש שנים. כלומר, השיא הולך להישבר 4 פעמים בטווח זמן של 7 שנים, אחרי שנשבר רק פעמיים ב-15 שנה הקודמות, וזה דווקא בתקופה שבה הליגה שמה את הדגש על הגנה על הק"ב ורסיברים. אז למה זה קורה? האמת, הניחוש שלכם טוב כמו שלי.

        - 30 מיליון ל-4 שנים משלמים אריזונה לאדג'רין ג'יימס כדי לתת לו 5 נשיאות למשחק. וול דאן, דניס גרין, וול דאן.

        - אני לא ארחיב על הקריסה של הג'איינטס מול טנסי, כי באמת נאמר כבר הכל (ואני לא רוצה להרטיב את עצמי מצחוק), אני רק אצטט את י', שכשראתה את סוף המשחק בין הקולטס לאיגלס, אמרה - "זה המאנינג הטוב שמשחק פה, לא המאנינג הרע, נכון?". אני חושב שזה פחות או יותר מסכם את הקריירה של איליי עד עכשיו.

        - הק"ב שאני כן רוצה להרחיב עליו מהמשחק הזה הוא דווקא זה מהצד השני, וינס יאנג. נכון, ליאנג יש זריקה משונה, הוא לא נראה כאילו יש לו ראיית משחק מרשימה, הוא נוטה לרוץ הרבה יותר מדי ויש סיכוי מצוין שההגנות בליגה ילמדו אותו בשלב זה או אחר, כמו שקרה עם מייקל ויק. ועדיין, המשחק האחרון רק הוכיח שוב שליאנג יש את אותה תכונה חמקמקה, שאי אפשר למדוד ברייטינג כזה או אחר ונקראת ווינריות. לפני פחות משנה הוביל יאנג את טקסס לקאמבק מדהים בשניות האחרונות של משחק אליפות המכללות מול קבוצה עדיפה בהרבה מ-USC (להזכירכם - שני זוכי הייזמן היו באותה קבוצה) ועדיין רבים, כולל עבדכם הנאמן, פיקפקו ביכולתו להתאים לרמות הגבוהות ביותר, בגלל אותן סיבות שהזכרתי קודם. אז אולי, אחרי שאף אחד לא חזה את ההצלחה של ווינר מוכח כמו בריידי, ושניה לפני שבריידי קווין הולך בבחירה הראשונה, הרבה לפני ווינר כמו טרוי סמית', הגיע הזמן שנפסיק למדוד ק"ב באמצעות הגובה שלו, או חוזק היד שלו, או הייחוס המשפחתי שלו אלא באמצעות הדבר היחיד שחשוב באמת - נצחונות.

        - צ'רלי פריי זרק 4 אינטרספשנס ביום ראשון מול אינדי (קשה להאשים אותו, המדים של שתי הקבוצות נראו בדיוק אותו דבר), לא משהו יוצא דופן, האמת, בסטנדרטים של הבחור. אבל זה גרם לי לחשוב קצת על קליבלנד ובעיית הק"ב שלה, שנראית כאילו היו קיימת בערך מאז שהבראונס המקוריים עזבו את העיר. לפני פריי שיחק בקליבלנד בחירת דראפט ראשונה בשם טים קאוץ' וכולנו יודעים מה הוא עושה היום (האמת, אין לי מושג מה, אבל הוא בטח לא משחק בשום מקום דרומית לקנדה). פריי הוא אמנם "רק" בחירת סיבוב שלישי, אבל נראה שגם הוא בדרך הנכונה לבית הקברות לקוורטרבקים מבטיחים על שם ראיין ליף, ואני מתחיל לחשוב שאולי הבעיה היא בכלל לא בשני החברה האלה (או בטרנט דילפר וטומי מאדוקס שפתחו אף הם בכתום) אלא באירגון עצמו, שלא יודע איך למצות את הפוטנציאל מהק"ב שלו. הגיע הזמן שמישהו באירגון החולה הזה יכיר בבעיה שלו וינסה לתקן אותה, כי לאוהדים במכלאת הכלבים מגיע הרבה יותר.

        - פיטסבורג של השנה מזכירים לי מאוד את ניו אינגלנד של אחרי האליפות הראשונה, עם סוג של שובע שגורם לרכות לא אופינית במשחק ההגנה ובהגנה על הק"ב (רחמנות על ביג בן, תשע סאקס הוא חטף ביום ראשון, כמה מהן קטלניות להפליא). תוסיפו לזה את התאונה והניתוח של ביג בן ומכת פציעות ואתם מקבלים קבוצה שלא מזכירה בכלום את האלופה הגאה מלפני שנה. מה שכן, כולנו זוכרים מה נהיה עם הפאטס בשנה שאחרי ואם הסטילרס יצליחו להחתים את קווהר על המשך חוזה (מה שלא נראה סביר כרגע) צפו לעונת קאמבק בשנה הבאה. מה אכפת לי להגיד את זה, זה לא שמישהו ייזכור את זה בעוד שנה, נכון?

        הפנטזיה הפכה לסיוט

        - בפרי-גיים של ESPN השבוע הביאו כתבה על פנטזי פוטבול ועל שחקנים מקצועיים שמשתתפים בליגות כאלה. השחקן הראשון שהם ראיינו היה קאטו ג'ון מהקולטס, שטען שסיפסל את טום בריידי, הפותח הקבוע שלו, כששיחק מול הפטריוטס (במשחק שבו, כזכור, חטף ג'ון את בריידי) והשני היה כריס קולי, הטייט אנד של וושינגטון, שסיפר ששנה שעברה הוא תפס שלושה ט"ד במשחק, מה שגרם להדחה שלו מהפלייאוף, כי הוא שיחק נגד עצמו. כששאלו את קולי איך הוא הרגיש עם זה, הוא אמר שלא ממש אכפת לו וזה רק משחק. בתור שחקן פנטזי כבר כמה שנים, כל מה שיש לי להגיד על שני החבר'ה האלה זה שאו שמדובר בשקרנים מצויינים או שסדרי העדיפויות שלהם ממש, אבל ממש, לא בסדר.

        התחלנו בסן דייגו, נסיים בסן דייגו. באחת המסעדות המקסיקניות בהן סעדנו (אוכל מקסיקני הוא פחות או יותר ברירת המחדל באיזור) היו תלויות בשירותים אמרות כנף למינהן, שאת רובן שכחתי, אבל הנה שתיים שדווקא כן נדבקו (ואני בטוח שלפרויד היה מה להגיד על זה):

        "טקילה היא הרבה יותר מסתם משקה של בוקר" ו-

        "משחק מקדים הוא רק עוד דרך להתחנף"

        וכמובן, לא לשכוח, ג'ון דיוויד בוטי הוא..?