להתראות אייזנברג, שלום הפועל

הרגע הזה, הקבורה הרשמית של הפועל ת"א (אם כי אצל שאול איזנברג זה לא נגמר עד שזה נגמר, ואולי גם קצת אחר כך), היה רשום באותיות אדומות מאז שהדחפורים החלו לעלות על קירות אוסישקין. הדבר היחיד שמפתיע בסוף הזה הוא שאיזנברג לא תובע מיליון דולר מאיגוד הכדורסל, או מאירגון השחקנים, או מהשד יודע מי, בתמורה לסגירת הקבוצה. הרי רק לפני חודשיים הוא ניסה למכור אותה בסכום הזה, אז איך זה שעכשיו הוא מוכן להיפטר ממנה בחינם?

עבור כל מי שהכדורסל הישראלי יקר לו זה יום של רגשות מעורבים: כמו בני אדם, ועם כל ההבדלים המתבקשים, גם קבוצות גוססות הן מחזה שמציף תערובת של עצב, זעם וחוסר אונים. רגע הפטירה מביא אתו הקלה, כי הלב נחמץ כשהפועל ת"א הגדולה מתחננת לקבל מגרש שבו תוכל לארח את מכבי שוהם. אם זה הקיום שלה, עדיף לשים לו קץ.

המחשבה שאולי המשחק-שלא-היה נגד שוהם היה האחרון אי פעם של הפועל מעוררת צמרמורת. בלית ברירה, בואו נסתכל על חלק הכוס שאולי פעם יתמלא מחדש: אולי אייזנברג סוף סוף באמת יפנה את הבמה ויעזוב את המנוחה בשקט, ואולי, בדרך נס כזו או אחרת, יימצא האפיק שבו יוכל בעל אמצעים כלשהו, או קבוצת אוהדים, או כל אחד שיכול ורוצה, להקים מחדש את הפועל ת"א. אייזנברג טוען כבר שנים שזה לא שהוא לא רוצה לתת את הקבוצה, פשוט אין לו למי. החל מהיום הדברים האלה עומדים למבחן. אם יימצא מי שיכול להפיח בגוויה הזו חיים, מותר לשער שאיגוד הכדורסל והמינהלת לא יעמדו בדרכו. אחרי הכל, הפועל ת"א, אפילו כשהיא איננה, יש רק אחת.