שומי והחתיכות

חיפה נותנת בראש לסרבים ולצרפתים, תל אביב משפילה פאריסאים בביתם. איפה הם ואיפה דרור קשטן, שהכריז בייאושו אחרי הכישלון מול קרואטיה ש"הקהל ראה שבעה שערים, מה עוד צריך לבקש ממשחק כדורגל". שום יצחק, למרות נוכחותו של הוגה הדעות קשטן ביציע אמש, לא נזקק לנחמת עניים דומה; ככה זה כשאתה נמצא בצד המואר של רכבת ההרים, או - כפי ששומי בטח היה אומר בחיתוך דיבורו הייחודי - נותן ארבע חתיכות ולא מקבל אותן.

דווקא אחרי אחד הניצחונות המזהירים בתולדות המועדון, ראוי להודות שפרויקט הגנום של שום יצחק זורע גם בלבול. הפועל תל אביב אמנם הפכה תחת הדרכתו לקבוצה אטרקטיבית שמנפקת מותחנים רבי שערים ותהפוכות, אבל פגיעותה הממארת הופכת לעתים את חיי האוהדים לקשים ומאותגרים קרדיולוגית. עבודת הקודש שעושה שום בהנחלת ווינריות והעזה חייבת להיתמך כעת גם בשדרוג דפנסיבי.

הדי.אן.אי ההגנתי של המועדון הזה ידוע בציבור. הרגע המכונן שלו היה 1-0 מנבדל פסיבי שהביא אליפות, האתוסים המעצבים הם "עונת השרוכים" שהתאפיינה בניצחונות דחוקים של סגל הגנתי נחוש, וקמפיין אירופי מפואר של התקפות מתפרצות שנעצר רק בסן סירו. צריך הרבה אומץ, אבל גם לא מעט יהירות, כדי לבוא ולהתעלם מההיסטוריה הזו.

מוזר איך מאמן שרשם עבר מפואר כקשר אחורי, מעלה למגרש קבוצה שהעבודה ההגנתית כה זרה לה. אם שום לא מבין או לא מתעניין בתחום, מותר לו להצטייד במאמן הגנה. פיל ג'קסון לא התבייש לעשות את זה כדי לפנות לעצמו זמן לעבוד על התקפת המשולש, בפוטבול האמריקאי זו בכלל אחת ממשרות המפתח. הפועל נמצאת עכשיו בעמדת זינוק לעונה בלתי נשכחת. זו תהיה טרגדיה אם דווקא הפיגורה שהביאה לנו סוף סוף חזון מהפכני של כדורגל שמח והתקפי, תוכיח בסופו של דבר שהכל מתחיל ונגמר בהגנה.