חלום או הזייה

והנה חלמתי חלום. ובחלום נגלה אלי קהלת, הוא המלך שלמה החכם באדם. "מה על לבך, בני", היישיר אלי העילוי את מבטו, חייכתי במבוכה ושאלתי אותו, "הו, רם ונישא, הכדורגל הישראלי ומצבו, הם אשר מטרידים את עבדו. האם באמת ליגת העל כה מותחת, כי רמת הכדורגל טובה, או שמא הרמה הירודה, היא זו שאת הטון מכתיבה?". שלמה, דוק של חיוך על שפתיו השיב ביובש, "הן על כך כתבתי כבר לפני אלפי שנים, כי הכל הבל הבלים, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". הבנתי מיד. לאיכות, אין ולא כלום עם הצפיפות בצמרת.

"כלום, מבטל אתה את הישגי הקבוצות במשחקים השונים?", היקשתי. "אל תתבלבל", ענה בעממיות ובחמימות, "זו תמימות. הענק שקע בתרדמת ולכן הליגה נוהמת". הבנתי מיד את חידוד הלשון, הרי למכבי חיפה כיוון הגאון. "הרי שקר אין בטבלה, ואת בית"ר ירושלים בראש היא מגלה, אחריה דולקות קבוצות החוף והשפלה, וחיפה? בתחתית מבלה", חתם החכם. לא יתכן! כל המתח, ההדר והתנופה, בגלל קריסת האלופה?

"אבל הרי ראינו העונה משחקים נהדרים ו...", כאן חדלתי מדיבורי, כי עיני המלך כמו חרכו את בשרי. "אינך מתכוון לשיעמומון בין כפר סבא להכח, או לפיהוקון בין מכבי נתניה להפועל ת"א", נבח השגיב. "ובית"ר?", גימגמתי, "אפילו את הלוזונים אינם מנצחים", שאג האיש עם הגלימה, כאחרון האוהדים.

"ומה עם גאידמק ויאמר אשר פה משקיעים?", יריתי חזרה. "את כספם משחיתים ובועות חמצן לביצה מחדירים. לא בתשתית הספורט הם משקיעים, כי אם בכותרות העיתונים. האימפריה מהכרמל נופלת וכל הליגה צוהלת. תבדיל בני, בין עניין לאיכות, זה בדיוק מקור הטעות".

ספקתי כפיי בייאוש והמלך המשיך בריטוש, "לגבי האיכות, ראה איך הגויים משחקים ומיד תחוש בהבדלים. חיפה אל רמת הליגה ירדה מזמן, ולכן יש עניין". התעוררתי. אשר יגורתי בא לי, כמובן. המלך הוא עירום, וזאת אמר מלך, ולא סתם קשקשן.

לאורך השנים כשמסתכלים על הכדורגל הישראלי, האינסטינקט הראשון הוא גיחוך קל בתוספת המשפט "אין פה רמה". עד סוף שנות ה-80 זה עוד היה מובן ונסלח. הנבחרת שיחקה באוקיאניה וזרים לא היו כאן. מתחילת שנות ה-90, כשהצטרפו לליגה זרים ובמקביל באירופה נכנס חוק בוסמן, שאפשר לקבוצות לבנות נבחרות חלומות בין יבשתיות בעוד אנחנו מסתפקים בשאריות מזרח אירופיות, כבר התחלנו לרטון.

כשגם הזרים המובחרים פינו את מקומם לכל מיני רומנים, ברזילאים ואפריקאים חסרי יכולות ובמקביל התקבלה ההחלטה הטיפשית על הגדלת מכסת הזרים לחמישה לקבוצה, איבדנו את זה לגמרי. הכדורגל הגיע פה לשפל, היציעים היו ריקים ורק מכבי חיפה, שקלטה את כל התמונה כבר מתחילתו של התהליך, קטפה בעזרת ניהול נכון וכוחני את כל הפירות במילניום הנוכחי. חמש אליפויות וכמעט עוד אחת, ופער שרק נראה היה כגדל משאר הקבוצות ואיים להמית את הענף.

המוטיב שנעלם העונה בליגת העל הוא אפקט הפחד ממכבי חיפה. פתאום באה מכבי הרצליה ומשחילה לירוקים צמד תוך ארבע דקות. מכבי נתניה מעמיסה עליהם שלישייה. משחקים בין מכבי ת"א לחיפה, בית"ר לחיפה או מכבי פ"ת לבית"ר הופכים לבעלי משמעות. די אם נסתכל על הטבלה כדי לגלות שבין המקום הראשון לחמישי מפרידות שתי נקודות בלבד, כשגם אלה שמאחור (נתניה, כפר סבא) לא כל כך רחוקות מהצמרת. כזו ליגה לא הייתה כאן עשר שנים.

אז אפשר ורצוי להניח לעניין הרמה. הרמה תגיע (וגם אם לא – לא כזה נורא) יותר מאוחר. מה שחשוב כרגע הוא העניין. לחזור מיציעים קרחים ומתים להמולה ולבניית המתח. כשמסתכלים על ההיערכות לכל משחק של בית"ר, על העניין שיש בדרבי מעבר לסתם פיקנטריה היסטורית ועל הציפייה לכישלון הבא של חיפה, מגלים שאנחנו בדרך הנכונה. השאלה איך משחקים לא רלוונטית כרגע. תנו לנו תחרות, הקהל יגיע. הרמה? בואו נשאיר את זה, לפחות בינתיים, לליגת האלופות.