פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שיר כאב

        ב"ציור קיר" מחמוד דרוויש כבר אינו נביא פלסטיני, אלא משורר שמשוחח עם המוות. אריאל לוינסון משתף פעולה

        לפני תחילת הקריאה בתרגום ספרו החדש של מחמוד דרוויש, 'ציור קיר', רציתי לרענן את זכרוני בשיטוט וירטואלי אחר הפולמוסים השונים בהם היה מעורב דרוויש, מי שמוגדר 'משורר ההתנגדות הפלסטינית'. הייתי בטוח שמן הסתם הביקורת על הספר תיקלע לאיזושהי קריאה פוליטית או לאומית ורציתי להכין את הקרקע. למרבה תדהמתי גיליתי שהספר כולו הוא פואמה אחת ארוכה שנכתבה לאחר שדרוויש היה מאושפז בעקבות ניתוח לב ב-1998 וכולה חורגת אל מעבר למציאות הפוליטית ואל תוך שיחה ארוכה עם המוות האורב למשורר: 'מות, חכה לי שם, מעבר,/ חכה במחוזותיך, חכה עד שאגמר לגלגל שיחה עם מה שעוד נותר לי מחיי'.

        דמדומיו של המשורר המצוי בין החיים למוות מביאים אותו אל מרחב חדש, מקום שאינו כאן או שם אלא מחוז של היעדרות ואי-נוכחות. 'בשמי נצח לבנים. הייתי ולא/ הייתי./ ובהמשך הוא כותב: 'איפה האיפה שלי? איפה עיר/ המתים, ואיפה אני? הרי אין שום א?ין/ כאן בלא-כאן, בלא זמן,/ואין קיום.' המשורר הפלסטיני ששמו יצא לו כאחד ששיריו נאחזים בקרקע ובהיסטוריה בוחר להפליג בלעדיהם אל מחוז תעתועים שבין החיים והמוות, מקום שהוא בהכרח אוניברסלי, בו כל אדם יכול למצוא עצמו נאבק מול הידיעה שאין לדבר משמעות מלבד המוות. קולו מלא הנוכחות של הנביא הלאומי נעלם ובמקומו מופיע הד קלוש ונטול משמעות: 'אינני נביא, שאטען להתגלו?ת/ ואבשר שנפילתי היא עליה לשמים./... וספר שלם לא יספיק לי לומר:/ מצאתי את עצמי נוכח כליל בהעדרות.'

        על אפסותו של הקיום האנושי כתבו רבים, אך דרוויש בוחר לשוחח עם שתי דמויות חשובות מן העבר הספרותי – קהלת וא?נכ??ידו?. האחד, מלך ירושלמי שאיבד את אמונתו במשמעות של קיום בעולם המעשה, והשני הוא דמות פלאית שמותה מטלטל ומזעזע מלך אחר, גלגמש, וגורם לו לצאת במסע לחיפוש אחר חיי הנצח. דרוויש מקבל השראה משתי דמויות שייתכן והיו הראשונות שהעמידו את היסודות המערערים של התרבות האנושית בכלל והמערבית בפרט, שתי דמויות שהיטיבו לחשוף עוד מקדמת דנא את עראיותו של הקיום, העדרה של המשמעות ואת נוכחותו המצויה-בכל של המוות.

        האדם העומד על סף החיים חדל להיות יליד או בעל שם והופך לצל של עצמו, להד של קולו, ודמותו של המשורר אינה יכולה יותר להיתלות במקום ובזמן וחייבת לאמץ את שפתו של הנצח, שאינה מקומית. איזה שפה מדברים לאחר המוות, שואל דרוויש – ערבית או כלל-אנושית? ומי קובע את משמעותם של דברים, החיים או המתים? הנוכחים או הנעדרים? ומה עם המשמעות עצמה? האם היא נוכחות וממשות או העדר ואין?

        הצורה מצטמקת. הדבור מתרחב

        זירת ההתרחשות של הפואמה היא כפולה, בין שמי הנצח לבין בית החולים, בין הדיבור הישיר עם מלאך המוות לבין תיאורה של האחות לצד מיטתו דרוויש, המדווחת לו על הדברים שצעק ומילמל מתוך שנתו המסויטת. הפואמה נפתחת בסימון נוכחות של המשורר בבית החולים על ידי קריאת שמו: 'זה שמך,/ אמרה אשה/ ונעלמה בפתולי המסדרון', אך המשורר, שהרקיע למחוזות המוות, מתנער משמו ומשמעותו ומזהה את עצמו כהד: 'אמר ההד: עיפתי מתקו?תי החשוכה למרפא. נלאיתי/ ממלכ??דת האסתטיקה: מה כבר נשאר אחרי/ ב??ב?ל? ככל שהתבררה הדרך לשמים/ והלא-נודע חשף את מטרתו/ כן פשתה הפרוזה בתפילה/ והתרסק המזמור.' או שהוא מזהה את עצמו כאיש זר לעצמו: 'ואני הזר. נלאיתי משביל החלב/ אל האל-הטוב. נלאיתי גם מתאר?י./ הצורה מצטמקת. הדבור מתרחב. אגל?ש אל/ מעבר למה שנחוץ למלים.'

        בסיומה של הפואמה, כשנדרשת מן המשורר בחירה, הוא מעדיף לחזור אל שמו, מקומו ועולמו – כיצד הוא מכריע חזרה אל הקיום לאחר שתיאר ביד אמן את מצולותיו של המוות שמניח את הכל בערבון מוגבל? כיצד, לאחר שחזה ובישר את היעדרותה של משמעות יכול לבחור המשורר בחיים? למעשה, הוא אינו נוטל לעצמו שוב את כתר המשמעות אלא בוחר במושג אחר – השייכות: 'הים הזה – שלי/ האויר הלח – שלי/ וש?מ?י - / גם אם טעיתי בהגי?ת שמי החרות על הארון - / שלי הוא.' לבסוף, לאחר שנואש ממשמעות מארגנת ומסדרת הוא רואה כיצד השייכות היא הכלי הקיומי האחרון של האדם. כאן חוזר ומתגשם למול עינינו אותו משורר פלסטיני גולה שאינו מוותר על חווייתו את העולם ומצליח לתקוע חזרה יתד של ממש במציאות.

        כך, הקורא מיטלטל בעוצמה בין מוות לחיים ועובר יחד עם המשורר את דרך הייסורים של האדם – לא מהלידה אל המוות אלא להיפך, ממשא ומתן עם שר המוות ללידה ונתינת שם. ואם בתחילת הקריאה תהיתי אם יש בכלל היום מקום לפואמות ארוכות של מאה עמודים, גיליתי שמסע ארוך לים המוות משתלם הרבה יותר מטבילה קצרה במעיין החיים.

        "ציור קיר", מחמוד דרוויש. מערבית: מחמד חמזה ע'נאים (הוצאת אנדלוס)