הכלא של מסודי

כבר שלושה חודשים שאלן מסודי, קשרה הקונגולזי של מכבי חיפה, מסתובב עם בטן מלאה. אפילו לרכב ההאמר הנוצץ שלו אין מספיק מקום להכיל את אשר על ליבו. הוא מתוסכל, מצוברח, כועס וממורמר. החיצים שלו מופנים למקום אחד - לבטן הרכה של המועדון שלו. אותו מועדון שלפני כשלושה חודשים עקר אותו ממקום מגוריו ברמת גן והנחית אותו, בעל כורחו, בעיר הכרמל, בחדר במלון מרידיאן. רחוק מחבריו, מנותק מהסביבה המוכרת לו, מבודד מהחברה שעטפה אותו בעבר. הוא כבר לא יכול יותר. הקרביים שלו מתהפכים. זו היתה רק שאלה של זמן עד שחבית הנפץ שהוא יושב עליה תתפוצץ. והזמן הזה הגיע.

"אני בודד, אני עצוב ואין לי כלום בחיים", הוא סיפר אתמול ל"ספורט הארץ" בגרון חנוק ועיניים דומעות, כאילו מתחננות שמישהו יבוא ויציל אותו. "כל ערב אני יושב בבית מול הדי.וי.די ומשתגע משעמום. לא יודע מה לעשות. לא צריך להתייחס אלי ככה. אמרתי למכבי חיפה שאני לא רוצה לחיות פה, אבל הם התעקשו. מה זאת אומרת שאני חייב לגור בחיפה? למה, מיכאל זנדברג גר פה כשהוא שיחק במכבי? ממה הם מפחדים, שאני אצא לבלות? ולא אכפת להם שאני צריך חברה, שאני בודד פה ונגנב משעמום? למה לא נותנים לי לגור ברמת גן?! מכריחים אותי לגור כאן בניגוד לרצוני.

"שיחקתי במועדונים גדולים ובאף אחד מהם לא קבעו לי איפה לחיות. מה זו הדיקטטורה הזאת? אני מרגיש כמו בתוך כלא. אני כל כך בודד שאני לא יכול, חשבתי להתאבד, עד כדי כך, אני נשבע. תאמין לי, זו לא אזעקת שווא. די, אני לא יכול לשתוק, לא יכול יותר. אני חייב להגיד מה עובר עלי. בצרפת אבא שלי מת ואמא שלי מודאגת, ופה בחיפה אין לי חברים, מה אני אמור לעשות?! אני רוצה לצאת קצת, לא לבלות, רק להיפגש עם אנשים, אבל אני לא יכול כי אני תקוע כאן. אדורם קייסי ויניב קטן הם החברים שלי בקבוצה, אבל להם יש משפחה, מה יש לי?".

בקול תרועה רמה הגיע מסודי לחיפה בקיץ האחרון. מאמנים שעבדו איתו בעבר, אייל לחמן וראובן עטר, יודעים לספר בפה מלא כי מדובר באחד הזרים המוכשרים ביותר שנחתו בארץ הקודש. במכבי נתניה הוא עשה חיל בעונה שעברה, את סכנין השאיר ליגה כמעט בשתי רגליו, ובחיפה הוא עדיין תעלומה. שער אחד בשמונה משחקי ליגה ועוד אחד נגד אוקזר באופ"א, זה ההספק שלו עד כה. לכל הדעות תפוקה דלה מאוד. מסודי משוכנע שיש זיקה ישירה בין חדוות המשחק לשמחת החיים. "אנשים צריכים להבין", הוא מסביר, "אני לא מאושר וזו הסיבה העיקרית שבגללה אני משחק כל כך רע. עד היום נתתי רק עשרה אחוז מהיכולת שלי, אולי פחות, וזה רק בגלל שאין לי שמחת חיים. בשביל שאהיה שמח על המגרש אני חייב להיות שמח בחיים. אם לא טוב לי מחוץ למגרש, לעולם לא יוכל להיות לי טוב במגרש. אני מביא אתי את התסכול למשחק".

מכבי חיפה ניצבת בפני שבוע קריטי, הן במפעל האירופי והן בזירה המקומית. בחמישי מחכה להם פרטיזן בלגרד, שלושה ימים אחר כך תארח אותם הלהיט של הליגה, מכבי תל אביב, ומשם תמריא למפגש עם ליבורנו ביום רביעי שינעל את הפרק הראשון בגביע אופ"א. המטרות, לכאורה, ידועות וברורות - חייבים לרקוד על שתי החתונות. אלא שמסודי דווקא סבור שיש לרקוד רק בחתונה אחת, ולעשות את זה כמו שצריך. "בחיפה", הוא מחדד, "חייבים להחליט מה יותר חשוב להם, הליגה או גביע אופ"א. הם חייבים לבחור כי אי אפשר להשיג את שניהם ביחד. זו משימה כמעט בלתי אפשרית. קשה מאוד להתמודד בשתי המסגרות ביחד. לדעתי חייבים לבחור אחת משתי המטרות האלו ואם ישאלו אותי זה חייב להיות המירוץ לאליפות בליגה. אפשר כמובן לשחק גם באופ"א, אבל לתת את הכל בליגה. לי, באופן אישי, אין בעיה לעמוד בעומס המשחקים הזה, אבל לא כל השחקנים בקבוצה מסוגלים להתמודד עם זה".

וזה לא הדבר היחיד, על פי מסודי, שמקשה את החיים על חבריו לקבוצה. "חשוב שיידעו שלא רק אני מתוסכל", הוא מפתיע, "יש עוד הרבה שחקנים בקבוצה שמתוסכלים. זו הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו לא משחקים טוב. סותמים לנו את הפה במועדון ולא נותנים לנו לדבר על הבעיות שלנו, להוציא אותם החוצה".

מסודי מכוון למדיניות התקשורתית במכבי חיפה 2006, שאינה מותירה מקום לספק. ראיונות, שיחות, תגובות וכל קשר אחר עם כלי התקשורת מחוייבים בהסכמה מוקדמת מראשי המועדון. זו ניתנת במשורה, כי בקבוצה מאמינים שכך ימנעו פליטות פה מיותרות שיגרמו לנזקים ויציתו שריפות. לפני חודשיים אף נתלה על לוח המודעות בחדר ההלבשה עדכון בנושא שמזהיר את השחקנים לבל יתראיינו ללא אישור, וכל העובר על הכלל הזה ייקנס ב-500 דולר, שיקוזזו ממשכורתו. מסודי, בקיצור, יכול להתקשר הבוקר לפקיד הבנק שלו עם אזהרת רווח. "מה זאת הדיקטטורה הזאת?!", הוא יוצא מכליו, "מה הם כבר מפחדים שנגיד? בני אדם הרי חייבים לדבר בשביל להוריד דברים מהלב ומהבטן. יש פה יותר מדי שקט. בסוף זה יתפוצץ כי אי אפשר אחרת, זה יתפוצץ לכולם בפרצוף".

מהשיחה חודרת הקרביים עם מסודי עולה בבירור דבר אחד: החלטת המועדון לכפות על הקשר המוכשר שלהם לשכן עצמו בין ארבע קירות במלון מרידיאן שעל חופי חיפה, היא יותר מגול עצמי - היא ירייה עצמית בגלגל. אם לא יתעשתו בחיפה הם אולי יצמצמו את שטח הפרסום של מסודי במדורי הרכילות, אבל יפסידו לא מעט מהתפוקה שלו על הדשא. "יש לי עוד שלוש שנים בחיפה", הוא יורה, "ואני כבר עכשיו מודיע שזה לא יכול להימשך ככה. אני פשוט לא אוכל לחיות פה לעוד הרבה זמן. אנחנו הרי חיים במדינה דמוקרטית. לא ייתכן שיתנהגו ככה לשחקנים.

"אני יודע מה טוב בשבילי יותר מכל אחד אחר. מה, במכבי חיפה חושבים שאני יוצא לבלות כל יום? איזה בלגאן חוששים בחיפה שאני אעשה? הייתי בנתניה ובסכנין ולא היו לי בעיות. אני בן 28 ואני עושה מה שאני רוצה. אני לא ילד קטן שיכתיבו לו מה לעשות. התקשרו אלי חברים משטורם גראץ שראו את המשחקים שלי ושאלו אותי אם שכחתי לשחק כדורגל. מה אני אגיד להם, שלא טוב לי? שאני אומלל? ברור שאני משקר להם".

חשוב להדגיש שקשיי ההסתגלות של מסודי אינם נעוצים רק בפן האישי-חברתי. העונה הוא פתאום מוצא עצמו בעמדה זרה לו, באגף השמאלי. מאז ומתמיד הוא קיבל את מלוא חופש הפעולה על המגרש, בחיפה מגבילים אותו. "אני לא אותו מסודי של השנתיים האחרונות", הוא מודה, "העמדה שלי שונה. אני תקוע יותר מדי באגף השמאלי והרבה רגעים במשחק אני לא מרגיש חלק ממנו. אני חייב להיכנס יותר לאמצע ולא להיתקע בצד. כנראה שעוד לא הצלחתי להתאקלם ולהבין את הדרישות ממני.

"בחיפה הכל יותר קשה - האימונים, ההשקעה, המשמעת. זה דברים חדשים לי שאני עוד צריך לדעת איך להתמודד איתם. מעולם לא עשיתי הגנה בקבוצות אחרות. בנתניה ובסכנין הייתי חייב להיות הכי טוב, להבקיע, לבשל, ובחיפה אם אני לא טוב יש אחרים שיעשו את העבודה. יכול להיות שלחיפה יותר טוב שאשחק בצד שמאל ולא חופשי. מצד שני הקבוצה מפסידה הרבה מהיכולות שלי על המגרש. נכון שאני מגיע למצבי הבקעה, אבל אני מאבד את הריכוז ליד השער. אני משקיע המון ומאוד רוצה, אבל עדיין לא מצליח להביא את היכולות שלי לביטוי. כנראה שעדיין לא התחברתי לקבוצה, לשחקנים, למאמן. אני צריך לחזור להיות 'רע' על המגרש כמו שהייתי".

ואחרי כל זה, מדהים לגלות אצל האיש המיוחד הזה המון מחוייבות למועדון שמאמלל אותו, ואפילו נימה אופטימית לסיום. "חיפה השנה קבוצה שונה מהעונה שעברה", הוא אומר, "הבעיה שבישראל אין סבלנות לאף אחד ולא נותנים את הזמן להוכיח. כולם רוצים תוצאות ומהר. השקענו המון בקיץ והעונה אני עובד כמו שלא עבדתי בחיים שלי באף קבוצה אחרת. אין לי ספק שעוד נשתפר. אני מאמין שבמהלך העונה בית"ר ירושלים והפועל תל אביב יקרסו פיזית ולנו עוד יהיה מספיק כוח למשוך עד הסוף".

* העקירה הכפויה מהמרכז לחיפה

* הדיכאון והשעמום

* הבידוד החברתי

* סתימת הפיות הדיקטטורית

* השקט המדומה והמלאכותי

* קשיי הסתגלות לשיטה ולמאמן

* ההסבה לאגף שמאל

* המשימות ההגנתיות המתישות