המבחן של יוסי מזרחי

אולי בעצם יניב קטן צריך להגיד תודה לכל שונאיו, שמדי עונה יוצאים מהחורים ומנסים לגמד את האיכויות שלו עם סיפורי אלף לילה ולילה. עוד מהימים בהם אלי כהן אימן את מכבי חיפה אמרו שהוא לא חלוץ (הוא יודע את זה מזמן, והוא קשר נהדר אגב), שאין לו אופי (שער מול יונייטד לא הספיק לכם?), שהוא אוברייטד קלאסי, עד שקטן מתעורר וגורם להם לחזור לחורים. עד לפעם הבא.

זהו בעיקר סיפור על חוסר תיאום בין ציפיות למציאות, ממנו סובל קטן עוד מהימים בהם ניצח את פאריס סן ז'רמן ויצר לעצמו מיתוס שקשה לעמוד בו. בפועל, עדיין מדובר באחד השחקנים הטובים שיש בישראל, כוכב נבחרת לכל דבר, לא מנהיג של מכבי חיפה, לא שחקן שעושה קבוצה אלא הקבוצה עושה אותו, שפשוט מתקשה באופן קבוע להתמיד ולשמור על יציבות. וכך, בכל פעם שבאה הירידה, האנשים שקישרו בין קטן לבניון בעבר מתארים את גודל האכזבה שלהם, ושוכחים בדרך שלוש אליפויות עם מכבי חיפה. לפחות כך הם מעירים את קטן.

לפני שנגיע לטעויות של יוסי מזרחי, חשוב קודם להתעכב על הצרה האמיתית שיכולה למנוע מבית"ר את האליפות: המרדנות הירושלמית הידועה בכל מנהיג, בכל תהליך, בכל סדר חדש. מימי עמנואל שפר, דרך אלי כהן ודרור קשטן לעתים, ועד לואיס פרננדז. כמעט כמוהם, יוסי מזרחי מנסה להתחיל עם היסודות הקבוצתיים הרעועים שקיבל מהיו"ר ולדימיר שקלאר, להנחיל לבית"ר סגנון משחק שישרוד לאורך עונה שלמה ומטורפת, ושאר הדברים הידועים שתמיד לוקחים זמן וגובים לרוב מחיר כבד. לכל אותם אנשים שדורשים עכשיו את לואיס פרננדז, מומלץ לזכור כמה סבלנות היתה להם אליו בתחילת דרכו, או ליתר דיוק כמה הם קיללו אותו אחרי ההפסד למכבי חיפה והניצחון על הפועל כפ"ס מפנדל מפוקפק בדקה ה-90. מומלץ גם לומר לאותם אוהדים בוגדניים (אולי האויב הכי גדול של בית"ר) דבר נוסף: אם בית"ר תחליף עוד מאמן העונה, האימפרייה כנראה לא תחזור יותר.

כאן אפשר להתחבר לנקודה של יוסי מזרחי. בשעה זו בוודאי המוחות הפורים שפירקו את הלב האותנטי שצמח לקבוצה בסוף העונה שעברה (ברוכיאן, זיו, יצחקי), שוקדים כנראה על (עוד) תוכנית הבראה לפי תכתיבי דעת הקהל, המנוע של שקלאר את מילשטיין. מזרחי, עוד אחד שיותר מדי דופק חשבון לתקשורת והאוהדים ההפכפכים כאילו אנחנו עדיין בתחילת שנות השמונים, צריך לעצור את רכבת השחקנים שתכף יוצאת מבית וגן ומביאה איתה עוד שחקנים שיצטרכו לתת תפוקה תוך משחק אחד, אחרת גם הוא יעלה שלא בצדק על אותה רכבת. במקום להילחץ ולחפש מילים קשות כדי לתאר את המפלה הלגיטימית מול מכבי פ"ת ולרצות את הכתבים (מה, אסור להפסיד משחק?), אולי עדיף היה למזרחי לומר את האמת: מכבי פ"ת זאת קבוצה שרצה לאורך זמן ביחד, 6 שנים עם אותו מאמן, לעומת בית"ר החדשה שעדיין מחפשת את דרכה ומחליפה מאמנים ושחקנים כמו גרביים. ואולי בעצם זה הלקח.

אברהם גרנט עבר כבר מקלחת קרה יותר כשהפסיד עם מכבי חיפה 4:0 לקרית גת, אבל שבוע אח"כ ניצח את הפועל ת"א במשחק העונה. פה נכנסת השאלה האם יש ליוסי מזרחי את קור הרוח כדי לצאת מהמצב הזה. מזרחי לחוץ מדי, כל הזמן מוצא סיבה להתלונן גם אם היו לוקחים אותו לגן עדן, יותר מדי מודאג ממה שיגידו עליו, ממש כמו הקבוצה שלו. לא שמחה מספיק, ריאלית מדי, לא יומרנית כדי להכריע יריבות חצופות כמו מכבי פ"ת, שבאות לסגור משחק ולעקוץ.

למזרחי, למי שלא יודע, יש כישרון יוצא דופן לנתח כדורגל. אין משפט מדויק יותר לתאר את מה שקרה באורווה מאשר "נכנעו להתלהבות של מכבי פ"ת", שאמר מזרחי. מעבר לרצון ולשפיות המפורסמים שלו, מזרחי יצטרך בין היתר למצוא בהמשך העונה גם את החזון והחוצפה לחשוב מעבר למציאות, כמו מכבי פ"ת. לאתר את האיזון בין הלחץ והמניפולציות, לצרכים האמיתיים. אם מזרחי לא יוותר על התהליך הנכון שהוא התחיל בבית"ר, לא ייכנע להמון ויעבוד גם על הנקודות החלשות שלו, אף אחד לא יזכור בעוד חודש את ההפסד הזניח למכבי פ"ת.

2. שוערי ליגת העל:

הקלפים בליגת העל הצפויה בדרך-כלל נטרפו דווקא העונה מהרבה סיבות ידועות: אלופה מעט שבעה, שתי קבוצות ששוברות את הראש גם בשלב הבתים של גביע אופ"א, אפקט גאידמק וההתחמשות העצומה של בית"ר ירושלים. זה בטח עושה את הליגה למעניינת יותר, לגבי האיכות עוד מוקדם לבשר על בוא האביב.

נדמה כי המחזור האחרון סיפק הסבר קטן נוסף לעניין המחודש, לא מאלה שמעידים על שיפור: חולשת רוב השוערים, או יותר מדויק הפאשלות שלהם. שטראובר (לא רק מול הפועל ת"א) סופג יותר מדי שערים מצחיקים, אג'י וסמדג'ה לא מפגרים הרבה אחריו, כשטעויות מביכות של שוערים נוספים מטלטלות משחקים רבים, לא רק במחזור היוצא. ערב סגירת סיכום המחזור הספיק אבי איבגי להצטרף לרשימה.

הערת האגב הזאת עשויה להצביע על בעיה עמוקה יותר: מבט חטוף על הסגלים של 12 הקבוצות, לא מאתר עתודה של שוערים מוכשרים. מאז ניר דוידוביץ' לא צמח כאן שוער גדול באמת. אלימלך וקורנפיין, שאף פעם לא היה שוער יוצא דופן, כבר בני 35, הטאלנטים הצעירים לא מוצאים את מקומם (ראה מקרה אלמדון), כשאוהד כהן וקאלה מצילים מדי פעם את המולדת עם יכולת לא רעה. פלא שהבינוניות חוגגת?

לפעמים צריך תצוגות תכלית מרשימות כמו אמש מול בית"ר, כדי להביט על הפלא שנקרא מכבי פ"ת מהצד הנכון. לא לתהות כל הזמן האם גיא לוזון היה מצליח במועדון אחר, ללא הגב של משפחתו, אלא לראות בכך תהליך מבורך ולחקות אותו. מאמן שצמח מתוך המערכת והוא העוגן של הקבוצה בדרכה העקבית לאורך 6 שנים, מעין גרסה מזערית של אלכס פרגוסון, שאם נותנים לו את הזמן הדרוש, את הסבלנות, מושגים עמומים בשפתם של השיימנים ושקלארים המתרבים, אפשר לראות קבוצה בריאה שמצמיחה מדי עונה פרחים חדשים בגינה. הסגנות והעלייה לשלב הבתים באופ"א הם רק האמצעים בדרך למטרה הזאת.

תביטו על גיא לוזון, מאמן שתופר חליפת ערב מדי עונה באמצעים דלים למדי, ללא קהל ומסורת, ותראו את מכבי פ"ת. שחקנים שהגיעו משום מקום, אבל יש להם את החוצפה, את העוקצנות, את הרוע בעיניים, כדי להפוך את נתוני הפתיחה לחסרי משמעות. בדיוק לפי מסלול הנסיקה המדהים של אבי לוזון, המוקצה עד לפני מספר שנים, מבנק דיסקונט למשרד יו"ר ההתאחדות לכדורגל בקרוב. אורי לוזון (רק אל תהרסו אותו עם המחמאות) הוא רק דוגמה בשושלת מפוארת של חוצפה חיובית, שלא כוללת רק את בני המשפחה, אלא את אלה שמקבלים על עצמם את האידיאולוגיה. קאקו בא, קאקו יילך, אבל הסגנון תמיד יישאר, כל עוד גיא לוזון יהיה שם כדי ללמד איך בונים מיני אימפריה מכלום. אפשר להתחיל בחוזה עד 2010.

2. להעניש את אוהדי בית"ר על הקללות הגזעניות לעבר סרסור

הדבר הכי חמור כשמנסים לדון בגזענות בכדורגל הישראלי, הוא האדישות, ההשלמה עם המצב. כל תיאוריה שמנסה לקשר בין ערבים לבית"ר, מיד הופכת לקלישאה חבוטה, שלאף אחד אין כוח לקרוא. גם ההוראות החדשות של אופ"א בנידון (להחמיר עם תופעות הגזענות במגרש, אם לא שמעת, איצ'ה) לא עושות רושם על אף אחד. ההתאחדות לכדורגל צריכה לקחת את הקללות הדוחות לעבר רוביל סרסור ולהפוך אותן למנוף למלחמה בחלאות, שמאכלסות את רוב הקהלים בארץ, לא רק בבית"ר. רק נסו לדמיין שחקנים יהודים במדינות זרות, עוברים את אותן השפלות מדי שבת, באשדוד, בטדי, בבלומפילד, בקרית אליעזר. ברגע שבית"ר תיענש באופן חסר תקדים, להתאחדות לכדורגל לא תהיה ברירה אלא לנהוג בחומרה גם עם קבוצות אחרות ולעקור את לב התופעה. נכון, אמרו את זה קודם, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

יש מאוד גלותי באופן בו נבחרת ישראל מסוקרת, בצורה שמזכירה את הבעיות שאוכלות את בית"ר ירושלים בעשור האחרון. כל הפסד מוציא מהמרתפים את הגיליוטינה: להעיף את המאמן, לזרוק את הדור הנוכחי, לעלות את הדור הבא, חזרנו 20 שנה אחורה ושאר הדברים שאתם מכירים. לפעמים אפשר ללמוד על חוזק של קבוצה, מהאופן בו כותבים עליה בעיתונים. נסו להשוות את הצורה בה מכבי חיפה מתמודדת עם הפסדים, לעומת בית"ר או מכבי ת"א, ותבינו מהיכן נובע חוסר השפיות. כנ"ל לגבי הנבחרת, שגם לה יש את המקורבים שמעיזים לבקר את המאמן בצורה זוועתית אחרי ההפסד הראשון. אז לפני שאתם באים בטענות לקשטן, קחו בחשבון את המערכת החולה הזאת, כפי שהיא משתקפת היטב באמצעי התקשורת.

"נפוליאון אמר פעם: חיילים ותיקים לא נופלים בקרב" (אלי כהן מנסה לפענח בדרך קצת בעייתית את הפריחה המחודשת של אבי נמני)

"יניב קטן הוא בין שלושת הכדורגלנים הכי טובים בארץ" (רוני לוי שולח מסר ברור. למי? לך קשטן)

"הבולגרים הם הכי מושחתים" (שלמה שרף מנמק ומפרט למה אין סיכוי שהצרפתים מכרו את המשחקים מול בולגריה וישראל ב-1993)

כשמנסים לנתח מומנטום של קבוצת כדורגל, בדרך כלל נלקחים בחשבון אותם גורמים: הברקות של מאמן בקיץ, יכולת של שחקן מסוים, טקטיקה מנצחת, ניהול נכון ובריא. מעט מאוד פעמים הפרשנות מעיזה להרים את ראשה ליציע לגלות בתוך הקהל חלק מהזרעים לרוח החדשה. למי שמחפש הוכחה נוספת לכך שהדברים לא תמיד נקבעים רק במגרש, מומלץ לעקוב אחרי הזרמים החיוביים שיורדים מהטריבונה של אוהדי מכבי ת"א מאז הדרבי, בצורה שמאוד מזכירה את הטירוף שאחז בבית"ר השבוזה בסוף העונה שעברה. פחות מקללים, פחות רוטנים, יותר דוחפים, יוצרים מחויבות וקשר עם הקבוצה, מעבירים את האמונה המחודשת שלהם וההתלהבות לשחקנים הדי בינוניים (נכון לעכשיו). חוץ מזה, ראיתם דברים אחרים ממכבי?

ביום ראשון הקרוב מכבי חיפה תצטרך להתמודד עם הלהט הזה של מכבי ת"א ואוהדיה, אותם אוהדים שעזרו לה מאוד לנצח את הפועל ת"א בדרבי. בלי כדורגל חריג, אבל עם התלהבות יוצאת דופן. וזה יכול להיות מסוכן מאוד עבור רוני לוי, שיהיה חייב להאיץ בקבוצה שלו לשחק יותר מהר, אחרת הוא יתקל בלחץ והאטרף של העומר פרצים, עם אותו מנוע ביציע שדוחף אותם לחטוף כדורים ולעקוץ. במקרה כזה, מכבי ת"א תאלץ בעל כורחה להתייצב מול צרה חיובית ממנה היא מנסה להתחמק כבר חודש: ציפיות, דרישה להישגיות. יכול להיות שבגלל החשש שלה מהדברים האלה, מכבי כל כך רצתה להעביר את המשחק לר"ג המנוכר, ונשארה בבית רק בזכות ההתאחדות?