אי של שפיות

1. לאבי נמני צפויה הרבה עבודה השבוע. רק הוא מסוגל להוריד את אנשי המועדון שלו מרקיעי הפנטזיה. ראשית, מוטב שיזכיר לבעלים, אדם שחלק מעסקיו נושק לתחום ההימורים, כי רצפים של הצלחות הם חלק טבעי מהסתברות, והגיוני שפעם בכמה שנים אפילו מכבי ת"א תנצח ארבעה משחקים ברציפות. ודאי בליגה עם ארבע-חמש קבוצות חלשות (הלו שירזי) ועוד שתיים שמתבלבלות בין אירופה לארץ.

אחר כך מוטב שיוריד את אלי כהן לקרקע. כהן נכנס לשכרון חושים עם הניצחון הרביעי, הזכיר בהקשר לאליפות "מה אומר השם מכבי ת"א" ודיבר על המשחק מול מכבי חיפה כ"משחק העונה". טבעי שמאמן שחזר מהכפור ייאבד קצת פרופורציות. נמני הוא הריאליסט היחיד בסביבה, וההסתפקות שלו ב"ננסה להידבק לצמרת" איננה מחמת עין הרע. הוא פשוט רואה את הקבוצה משחקת.

אתמול, שוב, היא שיחקה רע. מערך מופרך של כהן - ובו קשר אחורי אחד (מישאלוב), כשלפניו נמני ורוסו, ולפניהם שלושה מתקיפים (ביטון, פרץ, מרדקוביץ') - נחתך כחמאה ביום שרב על ידי קבוצה מעוטת כישורים. רק מפגן החמצות מבריק בראשותו של שחקן בשם אריאטה, כנראה חלוץ לפי מיקומו במגרש, הציל את קאלה מעונש כבד על יציאות מביכות לכדורי גובה.

נמני, אלא מי, לימד את סמדג'ה איך לא עומדים מול בעיטה חופשית, וסגר את המשחק. הרצליה עשתה כאילו, פרדי נזכר להכניס את קימוטו, אבל מרדקוביץ' ניצל בור בהגנה וגמר את העסק, כשמגן הרצליאני מרושל עוד מספיק לבהות בכדור החולף. מכאן כהן מריח קרבות אליפות. שיבושם לו.

2. מכבי הרצליה יכולה להתגאות בשילוב תכונות נדיר - אין לה עבר, אין הווה ואין עתיד. אין לה גם שום ייחוד - טריטוריאלי, מגזרי, משפחתי, משהו. אין אוהדים - למה שיהיו? - והתקציב מינימלי.

מה שיש זו פארודיה של "זהו זה", שבה מגלם דובל'ה גליקמן את הבעלים ההזוי של קבוצת כדורגל ישראלית. כובע מצחיה לראשו, חיוך ממזרי נסוך על פניו והוא מתענג מדי יומיים על פיטורי מאמן אחר מטעמים כמו "הוא תפס אותי ביום לא טוב". לצדו מככב "פרדי בוא, פרדי לך". כמו שנהגה המורה יהודית לומר - אלמלא היה זה עצוב, היה זה מצחיק.