פלאשבק לימים אפלים

דרור קשטן הוא לא מאמן ראוי לנבחרת בסדר הגודל של ישראל. האקסיומה גורסת שקשטן הוא איש של כבוד? שטויות. אם קשטן באמת היה איש של כבוד, הוא היה מנצל את מסיבת העיתונאים אתמול כדי להודיע במקום על התפטרותו. מעבר לעובדה שהאיש החזיר אתמול את הכדורגל הישראלי לפחות עשור לאחור, הוא פגע אנושות בתדמית המאמן הישראלי. אברהם גרנט, גיא לוי, גיא לוזון ועוד רבים וטובים שוב נמצאים בגללו תחת עננת חשדות כבדה. שנתיים ברורות של התקדמות מוכחת הסתיימו אתמול בנפיחה, שמתאימה למאמן מתחיל שאיבד עשתונות.

שורת המחדלים של קשטן במשחק אתמול היתה תוצאה מדויקת לכל מה שבישל כאן בשבוע וחצי. הוא הצליח לפלג את הנבחרת בסיכסוך עם מכבי חיפה, ביטל לחלוטין את עקרון ההזדמנות ההוגנת כאשר התעקש לכלול את באדיר הדועך בהרכב, העמיד נבחרת לא מתואמת וניפק ליהוק בלתי נתפש עם הצבת זנדברג באגף ימין. ומעל לכל התגלה קשטן כפחדן גדול. אם בבחירת המערך, אם בהוראות לשחקניו ובעיקר בחוסר היכולת שלו לעמוד מול יוסי בניון ולומר לו עד כאן. את התחמושת העדיף הגיבור לרוקן על קטן ודוידוביץ'.

הבעיה הגדולה יותר נעוצה באופיו של המאמן הלאומי, שנראה כאדם האחרון כאן שיכול לאסוף את השברים. שלטון האימים שלו מתאים אולי לקבוצת כדורגל, אבל הוא לא עובד ברמת הנבחרת. התחושה אתמול היתה שהכל נגמר, שאבדה תקוותנו. איש עם חמסה, בקבוק מים בזווית קבועה וז'אקט שמן הסתם היה להיט בשנות הארבעים, לא יהיה מי שיושיע אותנו. הנוק-אאוט שספג אתמול הכדורגל הישראלי ברמה הייצוגית הבכירה ביותר מחייב עריפת ראשים, ולקשטן, שליהג במסיבת העיתונאים שלו לקראת המשחק על הקרבה במלחמות, אסור להתפלא אפילו לרגע אחד שהוא מוצא את עצמו כתף אל כתף עם דן חלוץ הרמטכ"ל. אם כבר אחריות לאומית, אז עד הסוף.

המאמן המעוטר ביותר בישראל הוא לא יותר מטקטיקן מיושן נעדר מעוף, שערוותו נחשפה אתמול לעיני 41 אלף אוהדים ברמת גן, מאות אלפי צופים מול מסכי הטלוויזיה ועיניים אירופיות בוחנות. עדר מעריציו קהיי החושים ודאי יבטיחו שהוא האיש המתאים להוציא את העגלה מהבוץ, אבל למה לתת הזדמנות שנייה למי שהתעקש לדחוף אותה לשם. למי שהפך אתמול את הכדורגל של אברהם גרנט למושא הערצה נשכח. יש גבול גם למידת הרחמים.

אם קשטן ייתעקש לשמור על משרתו וייאחז בקרנות המזבח, ייתכן שלא יימצא בהתאחדות מי שיאזור אומץ כדי להראות לו את הדרך הביתה. אבל אם יהיה שם מי שימשיך לאפשר לו להתעלל בנבחרת הצעירה ובמאמנה, זה כבר יהיה פשע. אבי לוזון, חייבים להזכיר, הוא אדם ישר, ללא רבב.

החדשות הטובות הן שעידן גרנט הסתיים. החדשות הרעות הן שעידן שרף חזר. או שאלה דווקא החדשות הטובות? 14 שנים אחרי שישראל פתחה את העידן האירופי בהפסד 2:5, הנבחרת חזרה להפסיד עם שבעה שערים במשחק. מכרים ותיקים כמו "הפסד בכבוד", "אופי בעייתי" ו"כדורגל אטרקטיבי" - שכאילו נעלמו מחיינו בזמן הקדנציות של נילסן וגרנט ביחד עם רונן חרזי - עשו את הקאמבק שלהם על הדשא באיצטדיון רמת גן. למרות הצעירים המחונכים בהרכב והתלבושת בצבעי הלאום של חברת הסלולר, נבחרת ישראל נראתה כמו מסיבת רטרו לראשית שנות התשעים.

מכאן זה מבחן בפילוסופיה: האם אתה מעדיף את הנבחרת שלך סוחטת תיקו מהתחת הקפוץ של אברם, או חוטפת בכיף דרך החמסה של דרור. מכיוון שהעפלה לטורניר היא ממילא הזייה ישראלית שמקומה באגף המדע הבדיוני, לאוהד הכדורגל הישראלי נותר רק לבחור את אופן הוצאתו להורג (המוכרת גם בשם "מקום רביעי בבית המוקדם"): עינוי סיני איטי או קפיצת ראש מרהיבה ממגדל. כן, גם הדרבי העתיק שבין כדורגל אסתטי למבחן התוצאה, חזר אתמול בגדול. אם כי ראוי לציין שבעידן שלמה שרף ידעת שכשהנבחרת חטפה על הדשא, זה אומר שהיא לפחות נהנתה ערב קודם בבית המלון.

בימים שלפני המשחק מול קרואטיה, דרור קשטן החזיר להרכב ולסדר היום גם כוכבים ישראליים ותיקים כמו השיח הפטריוטי (בקרב מול מכבי חיפה), החמיצות מול התקשורת ומאבקי הרס"ריה מול שחקנים (קטן, דוידוביץ'). בשנים קודמות ובדרג המועדונים, קשטן הוכיח שהוא יודע לשלב בין קלאסיקה ישראלית לחידושים אירופים. אתמול, הניתוח נכשל והחולה חייך, והנבחרת נראתה בעיקר כמו קפיצה תוססת לאחור. כשלפני המשחק נציגת העידן האירופאי אחינעם ניני שרה את ההמנון בביצוע אפיפיורי מלוטש, הורגש חסרונו של חופני כהן. במהלך המשחק, איציק זוהר נראה חיוני במערך ההתקפי של הנבחרת.

מי שקונן על המפגעים האסתטיים של עידן גרנט, אמור לחכות עם הצליבה של יורשו. מתוך היכרות עם האקלים המזיע של הכדורגל הישראלי, ספק אם זה יקרה. החדשות הטובות הן שעידן קשטן נפתח בסערה. החדשות הרעות הן שלא ברור כמה זמן הוא יימשך.

1. מדע בדיוני. בנבחרת החלל החיצון, זו שחשבתם שיכולה להגיע לטורנירים הגדולים, משיגים ניצחונות על אירלנד, שווייץ וצרפת. פשוט מנצחים אותן, ותיקו נחשב תמיד לאכזבה, כי זו נבחרת החלל החיצון. נבחרת שמשיגה תוצאות גדולות, כנראה בעזרת החוש השישי או משהו כזה.

40 ומשהו אלף צופים באיצטדיון רמת גן חשבו אתמול שהם באים לראות את נבחרת החלל החיצון מארחת את קרואטיה. בדקה ה-89, כשהחייזרים מהמאדים צמצמו ל-3:4, התפללו ביציע לתיקו. במלים אחרות, התפללו לאברם גרנט - זה שכשל נגד אירלנד ושווייץ וצרפת. או שאולי בעצם הוא לא כשל? אולי זה לא באמת המאדים כאן, אלא רק נקודה בכדור הארץ. נקודה קטנה, כמו הדבר הזה שמקבלים על תיקו.

2. קשטן. די קשה להצמיד לקשטן דפוס כלשהו שגרם לכישלון. התדמית שלו מספיק חזקה כדי שהכל ייראה לא הגיוני. אולי הוא נדבק במגפת היהירות הכללית? אה, זה לא קשטן. אולי הנבחרת שלו מתנהלת באווירה שכונתית סטייל שלמה שרף? הרי יש מרחק קטן מאוד בין נערות ליווי ובין מכות בלובי של המלון, אבל דחילק זה קשטן, לא יכול להיות. אולי הוא טיפוס קצת קטנוני, חסר יכולת פרגון, שבמקום להתעסק במשימה שלו בודק כל היום את מי זימן גיא לוי? מה פתאום, זה קשטן.

האם ייתכן שקשטן למד יותר מדי את הנבחרת הצעירה שלנו, ושכח שהוא משחק נגד נבחרת קרואטיה? מה פתאום, זה קשטן, הוא מקצוען. אולי בכלל קשטן יודע להחזיק קבוצה לאורך זמן, לבנות ולתכנן, אבל בנבחרת שדורשת הברקות בזמן מיידי, הוא פשוט נחשף כטקטיקן רע? אולי.

קשטן חטף אתמול רביעייה בבית. למרות האנאלוגיה שהוא ערך בין הטורניר הזה ובין המשימות הצבאיות של מדינת ישראל, גם קשטן עצמו יעשה עתה הכל כדי לברוח כמו מאש חיה מכל הקבלה בין מעמדו בנבחרת ובין מצבו הנוכחי של דן חלוץ.

3. קולאוטי. לגנוב גולים הוא יודע, אוקיי. ראינו איך הוא דחק מחצי מטר את השער העצמי של הקרואטים, עדיין לא שכחנו את העשן שהסתיר לקורנפיין את הכדור. זה קולאוטי, גנב סדרתי של גולים, שלאורך כל המשחק משאיר את הנבחרת בעשרה שחקנים למרות שאף אחד לא קיבל אדום. בקושי זז, מנותק מכל אסטרטגיה ומערך קבוצתי, לא סוגר, לא פותח. פשוט משוטט ומחפש לגנוב. הנבחרת עדיין לא מצאה חלוץ. לכל היותר מצאו כאן שודד חמוש בתעודת זהות כחולה.

4. בניון. הוא שיחק פצוע? שוב יש אליבי? מעניין, ברקוביץ' תמיד היה בריא. האם אנחנו עדים כעת למה שיהפוך תוך כמה שנים לאחד הפרקים הכי כואבים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי? האם מתברר שבניון מסוגל לנגן רק כינור שני או שלישי? האם הוא פשוט לא מסוגל לסחוב שום קבוצה? זאת אומרת, חוץ מהקבלות שכבר רשומות על שמו בהפועל באר שבע.

המאמן דרור פחדן פתח עם שלושה קשרים הגנתיים. בפועל המערך של פחדן היה 1-5-4. כשהשיטה עבדה, והנבחרת כבשה במהירות בהתקפת-נגד, השחקנים נאלמו דום. טוב, מה עושים עכשיו, הרי באנו להגן ולגנוב וכבר הגנו וגנבנו. ההוראה היתה לשמור בחצי שלנו. נניח שאפשר להבין אותה, אבל החלק השני אמור להיות לחץ כבד. יושבים ליריב על המוח, מכסחים, מנסים לחטוף בכוח. השחקנים של פחדן, צייתנים, נאמנים להוראות הפתיחה, שמרו עם אוויר, נתנו לקרואטים להניע כדור. בתמורה קיבלנו חצי שעה קרואטית ושני גולים.

ואז זה נפתח להם. פתאום, כשחלף הפחד מהפסד, שהרי הוא כבר כאן, כשהוראות המאמן הוכחו כשגויות, הם התחילו לשחק כדורגל. להניע, ללחוץ, לבוא מהאגף. פחדן הבין את הטעות ועבר במחצית ל-2-4-4, עם תמוז ובהמשך בן שושן, שהנשימו את הנבחרת. הם צעירים, הם מצליחים, הם לא רדופי כישלונות. אותו מאמן ששילב אותם בבוגרת התקפל ברגע האמת ופתח בלעדיהם.

ההפסד הבהיר סופית את המגמה: דור הביניים, עם שחקנים כמו אפק וזנדברג, יתפנה במהירות מההרכב לטובת הדור הבא. גם בן יוסף ובאדיר מועמדים לאבד את מקומם, ואילו קולאוטי וטל גם כך לא ישחקו מול אנגליה. לשחקני ההרכב תמוז ובן שושן ראויים להצטרף סהר, קינן ושפונגין, אולי גם ברוכיאן, סרור ואחרים.

על ראשי ההתאחדות לגשת היום לפחדן ולבשר לו: ידידנו, נכון לעכשיו הקמפיין המרכזי הוא של הנבחרת הצעירה. דור הזהב כבר באליפות אירופה, מועמד לטורניר האולימפי המכובד (בו רשאים לשחק גם שלושה בוגרים), הם לא דור העתיד אלא דור ההווה. ליורו 2008 כבר לא נעלה, אבל אם אתה רוצה להביא קצת תועלת, יש לך חומר לחולל את מהפכת הצעירים. רק הם, אולי, יצילו לך את הקדנציה.