תחתית החבית

גוראן, אוהד קרואטיה מסור ותושב ספליט השלווה, השקיף בחוסר אמון נדהם על צוואר הבקבוק בכניסה ליציע המערבי, המודרני מבין שתי גדות המכלאה העונה לשם איצטדיון ר"ג. סיפרו לו שאנחנו אימפריה, אחד מיומוני הצהריים אף הכריז השבוע ש"אירופה משקשקת", אבל הדוחק והאימה בכניסה הזכירו לו מחזות אחרים. לפני שנתיים, במשחק ידידות בטדי שגם אליו התעקש לנסוע, התקשו לנגן לו את ההמנון הלאומי של ארצו; עכשיו אפילו לא ידע אם יזכה לחוויה מתקנת לפני שריקת הפתיחה.

כשנכנס לבסוף, מתנשף, קיבל את פניו איצטדיון מחושמל ואופורי, וגם שלט גדול ביציע, ."hell-welcome to isra" הברכה היומרנית התגלתה כנבואה כבר בדקה השמינית, כשחוסר תיאום בין ההגנה הקרואטית והשוער המחליף רוניה סידר לקולאוטי 0:1 מצחיק והקפיץ את יושבי המכלאה לשמים.

חדי העין, אלה שעוד באירופה היו סקפטיים, חשו כבר בשלב המאוד מוקדם הזה בצרימה קלה. ישראל, במערך פחדני וגישה הססנית, לא ייצרה עד אליו אפילו רבע מהלך. זה היה האיום הראשון שלה על השער הקרואטי, ומהר מאוד התברר שלטווח ממושך גם האחרון. חצי שעה תמימה עברה עד לבעיטה הבאה של ישראל למסגרת, דרדל'ה של זנדברג בכיוונו הכללי של רוניה.

וכך, במקום לדחוף קדימה ולנצל את ההזדמנות הנדירה, התפרסה ישראל - נאמנה לרוחו של קשטן - במערך של חמישה קשרים נסוגים והמתינה להתקפות הקרואטיות. אלו הלכו והתגברו, כשמודריץ' הפנטסטי, קרצ'נר הדינמי וניקו קובאץ' הסולידי מנצלים את הרכות הפיסית והנרפות המחשבתית של יריביהם ומשתלטים על המגרש.

באותן דקות נראה היה שהכדורגל הישראלי חוזר שנים רבות אחורה. ההתבטלות במרכז השדה, המרווחים בין השחקנים והחולשה באגפים איפשרו לקרואטים להתאפס, לעבוד קצת על התיאום ולהפוך את המשחק על פיו.

ישראל הוכיחה שוב שבכדורגל אתה חזק כמו החוליה החלשה שלך: אפק וקייסי המביכים, בן יוסף ההססן וגם בן חיים הטווסי והנפוח מעצמו. זה יכול היה להיגמר רע יותר מהפיגור המינימלי אתו ירדה הנבחרת להפסקה, הרבה באדיבותו של השופט גונזלס, שנמנע מלהרחיק את אוואט בהכשלה שהובילה לפנדל השוויון. לו היה פועל לפי החוקה, היתה פארסת דוידוביץ' הופכת מדיון תיאורטי בעיקשותו של הרס"ר למקרה מבחן בזמן אמת.

במחצית נכנע קשטן למציאות, הכניס את טוטו תמוז במקום הקשר החמישי המיותר (באדיר) ושלח סוף סוף את בניון לאמצע. עד אז ניתן היה לזהות את הטאלנט מווסטהאם, שרותק למשימות טקטיות עלומות בנבכי הכנף השמאלית, בעיקר באמצעות התספורת המזעזעת. לא ממש מפתיע עבור מי שהשחית בימים שקדמו למשחק את עיתותיו על משא ומתן קדחתני בנושא תעריפון מענקים, משל היה יו"ר ועד עובדים קשי יום במפעל טקסטיל ולא כדורגלן שנהנה, כמו עמיתיו, ממשכורות עתק.

לתמוז, וגם לבן שושן שנכנס 13 דקות אחריו, נדרשו רגעים ספורים על הדשא כדי לחשמל, בעזרת בניון וקולאוטי, את הקהל ולהזכיר לו איך יכולה היתה נבחרת ישראל 2006 להיראות עם מאמן אמיץ יותר ומקובע פחות. אחרי שילובם, ובהשפעתם הישירה, הפגינה ישראל ניצוצות וגם כבשה עוד שני שערים (מרמים במקצת). בכל מקרה, ההבלחות הללו טבעו בים של טעויות מבישות בחלק האחורי, שגרמו לקרואטיה להיראות כמו ברזיל בימיה הטובים, לא רק בגלל השלושער של המתאזרח דה סילבה.

הסטנדינג אוביישן מעורר הכבוד שקיבל אותו דה סילבה כשהוחלף לא היה מאפיין; ברוב דקות המשחק שלטה ביציעים דממה מצמיתה, כזו של עלבון צורב. איפשהו בתוך מטר השערים הקרואטי פילחה את השקט זעקה של ילד מיואש: "רוצים את אברם!". הסובבים פרצו בצחוק של ייאוש. דומה שמה שבאמת היה מציל את ישראל אתמול היה להעלות על הדשא את הנבחרת הצעירה בשלמותה, אבל קומפלט, כולל הגנה ומאמן מודרני.