עדיין חסרי בית

לכל אוהד יש רגע שבו נולד מחדש כחולה כדורגל. אני נולדתי מחדש בשנת 1983, במה שקוראים איצטדיון ר"ג. הייתי אז ילד כבן 8 ואבי היקר זכרונו לברכה לקח אותי לראות את ליברפול, שהגיעה ארצה למשחק מול נבחרת ישראל. היה משחק אדיר: 50 אלף צופים, בעמידה, חזו בגלדיאטור בני טבק מכריע את האימפריה הבריטית 3:4, עם רביעיה פרטית. אולם הרגע המשמעותי מבחינתי במשחק היה דווקא טרם החלה ההתמודדות על המגרש, עת יצאתי מן המנהרה אל תוך ההמון שגדש את היציעים. נכנסתי למנהרה, בשער 11 כמדומני, ילד בן שמונה שחווה משחקי כדורגל דרך מתווך – טלוויזיה, רדיו או עיתון – ויצאתי ילד אחר, כזה שיודע שכדורגל, עם כל הכבוד לטלוויזיה, רואים באיצטדיון. גם ניק הורנבי ב"קדחת הדשא" מציין את אותה שנייה בה יצא מן המנהרה אל ההמון, כנקודה בה נולד מחדש. רק המעבר דרך צוואר הרחם יכול להתחרות באותה תחושה.

רק מה, היום אני מבין עד כמה ארעית היתה אותה חוויה. עשרת אלפים צופים פחות בר"ג, וחדר הלידה הופך לבית קברות. היעדר אקוסטיקה בשל בניה ישנה, המרחק הגדול בין היצעים למגרש ותכנון שהתאים לברית המועצות של התורים לתלושים - כל אלה יצרו מפלצת שמעלימה כל זכר לאוהד כדורגל. יש אוהדים שעד היום מחכים לתשובה של היציע המזרחי ל"נה נה נה נה נה נה נה, אפרים דוידי נשמה". איציק זוהר, פרשן הווה וכדורגלן עבר, מיטיב לנסח את הדואליות בין איצטדיון בעל תכולה אדירה, שאין שני לו, לבין השממה שמייצר ההמון במבנה המיושן: "כשר"ג מלא זאת הרגשה שאין כמוה לשחקן על המגרש, גם אולד טרפורד לא יכול להשתוות. אבל שים שם קהל של 30 אלף צופים בלבד, וזה כבר מרגיש כמו 2,000". מלחמת לבנון השנייה שלחה את קשטן והבחורים לארח בשדות זרים, המשחק המרתק מול קרואטיה יהיה הראשון של הנבחרת בקמפיין הנוכחי שייערך בבית. ונשאלת השאלה: איצטדיון ר"ג טוב ליהודים?

פרופ' נסים קלדרון, מהחוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון, ביקר מיצב אומנות בשם "חללים אבודים" ותוך כדי, הוא נזכר בביקורו בפומפיי, עיר רומית מהמאה הראשונה, שנחרבה בהתפרצות הר געש, והתגלתה במלוא הדרה 1700 שנה לאחר מכן. עלה בדעתו שכמעט אלפיים שנים עברו מאז שנקברה העיר הזאת, והאיצטדיון הוא המבנה היחיד בעיר שכמו נבנה אתמול. "מאז שינינו לחלוטין את כל המבנים שאנחנו בונים", הוא כותב, "את הבתים שבהם אנחנו גרים, את הרחובות, את הכיכרות, את השווקים, את בתי התפילה,את בתי-המרחץ, את התיאטראות. אבל את האיצטדיון כמעט ולא שינינו: אותו מיבנה אליפטי, אותו עיגול פנימי שבו משחקים השחקנים, שורות על גבי שורות של מושבי הקהל. אותם שמיים פתוחים למעלה. אותו תא כבוד לנכבדים (הקיסר או הטלוויזיה)". קלדרון מעלה שאלה מעניינת: "אם איצטדיונים שבנו דורות רחוקים זה מזה, ותרבויות שונות מאוד זו מזו, הם דומים כל כך – מה בכל זאת שונה בהם ? מה מבדיל אצטדיון שבנו ישראלים בסוף המאה העשרים מאצטדיון שבנו רומים בתחילת המאה הראשונה?". ובאמת, במה שונה הפיל הלבן ליד קניון איילון, מאצטדיונים בעולם ואפילו מההיכל היפואי, בלומפילד?

"גם כשרמת גן מלא, הוא רחוק מלתת אווירה", מאבחן השדר הוותיק, מאיר איינשטיין, שועל איצטדיונים ידוע. "היציעים לא עוטפים את המגרש, כמו במגרשים שאנחנו רואים בעולם. תראה אני לא מדבר אפילו על העניין שר"ג נבנה כטלאי על טלאי, אלא על זה שמאחורי השער הצפוני אין בכלל יציעים. פעור שם חור". החור הזה, פלוס הבניה המזרח אירופאית, שביקשה ליצור ריחוק בין הקהל לספורטאים על הדשא (בעבר גם נערכו במקום תחרויות אתלטיקה ומסלול המרוצים עטף את המגרש), כל אלה גורמים ל"בריחת קולות", תופעה שנואה על כל מי שחי כדורגל דרך המגרש.

כי הלוא מה תפקידו של אצטדיון אם לא שילוב בין יכולת קליטת ההמון ובין היתוכו לגוף אחד רועש ומבעבע? אנרגיה היא מילת המפתח כשמדברים על קהל באצטדיון. השחקן אותו מעודדים והיריב אותו מקללים, חייבים להרגיש את הקהל באצטדיון. ברוב המקרים הקהל מגיע לצעוק, אבל לצער כל הנוגעים בדבר, אף אחד, חוץ מזה שיושב לידך, לא שומע. במקום שהאנרגיות וקולות ההמון יעטפו את השחקנים במרכז המגרש, הם נעלמים בחלל האוויר הפתוח. חוץ ממשחקי נבחרת בהם מגיעים כמעט 50 אלף צופים, השחקנים עצמם לא אוהבים לשחק בר"ג. היום, התחושה היא שכל שחקן בישראל מעדיף לשחק בבלומפילד.

בעיה נוספת של ר"ג והיא זווית הראיה של המתרחש במגרש. וזה נכון גם לגבי השדרנים. "כן, מתסכל לראות משחקים בר"ג", מוסיף איינשטיין. "בתחילת שנות ה-90' פנו אנשי האצטדיון ליואש אלרואי, ראש מחלקת הספורט בערוץ הראשון, והתייעצו איתו איפה לבנות את עמדת השידור. בסוף אני לא יודע מי החליט על המקום בו קבעו את עמדת השידור, למעלה בקצה של היציע המערבי, אבל בפעם הראשונה ששידרתי משם ראיתי חגבים רצים על הדשא. הודעתי להם מפורשות שמשם אי אפשר לשדר משחק. גם העמדה הנוכחית, מעל יציע העיתונאים, היא אלתור. היא לא באמצע ואין פרספקטיבה רחבה. באחריות, אני אומר לך, זו אחת העמדות הגרועות בעולם". גם איינשטיין מסכים: כצופה, לא כיף להיות באצטדיון ר"ג.

ועדיין, אין תחליף לאיצטדיון שנבנה בתחילת שנות ה-50, ונחנך במשחק חגיגי בין נבחרות ישראל ודאנדי יונייטד. האיצטדיון, שמכיל כיום 41,583 מקומות ישיבה, מתוכם 319 מקומות בתא כבוד ועוד 108 לאנשי תקשורת, עבר כבר כמה גלגולים. תחילה נדחסו על החול ביציעי העמידה כ-60 אלף צופים, אחר כך בא הבטון הקר ומספר המקומות ירד, לבסוף, שיפוץ אחר שיפוץ, הותקנה המילה האחרונה באירופה, כסאות הפלסטיק. היציע המערבי, על 13,370 מושביו, נבנה רק ב-1982.

למרות כל הבעיות, קשה לקבוע חד משמעית שהאצטדיון לא ביתי. אמנם היציעים הרחוקים פחות מאיימים על הקבוצה האורחת, אבל הנבחרות האירופאיות, ששחקניהן מורגלים לאצטדיונים החמים בעולם, לא מתרגשות אם הקהל קרוב או רחוק. ובכל זאת, נבחרות ישראל השיגו בו תוצאות נאות יחסית לרמת הכדורגל שלנו. ב-56' הפסדנו לברית המועצות 2:1 בלבד (למרות שבתקופה ההיא בלומפילד אירח את המשחקים הבינלאומיים), במוקדמות הגביע העולמי 90', אם רוזנטל היה יותר חד, היינו מעפילים מול קולומביה ולא מסיימים ב-0:0 מכובד וכואב, וכמובן בל נשכח את ה-0:5 על אוסטריה, קונצרט כדורגל שספק אם נראה שוב.

עם זאת, רק בכדי להבין עד כמה חסר משמעות יכול להיות רמת גן כבית, אפשר להיזכר בתבוסה לדנמרק בפלייאוף העלייה ליורו 2000, חודשים ספורים בלבד אחרי אותו ניצחון גדול. מה שכן, יש לציין את משטח הדשא בר"ג, שהוא בין הטובים והמקצועיים בעולם. להוציא את עניין האנרגיה המתכלה, אסור לשכוח כי אצטדיון רמת-גן הוא היחיד במדינת ישראל המורשה לארח משחקים במסגרת ליגת האלופות והוא עומד בתקנים המחמירים של פיפ"א ואופ"א. הבעיה היחידה של Team, החברה שאחראית על ארגון משחקי הצ'מפיונס ליג לקראת המשחקים של מכבי ת"א במפעל היתה שחדר האירוח קטן מידי. גם זה טופל.

כך שהתקוה לא מתה. תוכניות מגירה מדברות על הריסתו של האיצטדיון, כשבמקומו ייבנה אצטדיון לאומי חדש בשם "הקתדרלה של המילניום החדש" בעלות של כ-100 מיליון דולר, שלפי קצב מכירת המינויים המטורף לקראת המשחק מול קרואטיה, ימומן על גבם של קשטן והבחורים. הקתדרלה אמורה להכיל 60 אלף מקומות ישיבה ביציעים מקורים, שייבנו, יש להניח, בהתאם למסורת המודרנית של יציעים אנכיים, כמו בסן סירו, שם האקוסטיקה של הקהל ושדה הראיה טובים פי כמה. כרגיל במקומותינו, עדיין לא ברור מתי התוכניות המבטיחות ייצאו לפועל. ועד שאיצטדיון רמת גן ייאסף אל אבותיו, ייאלץ יוסי בניון להסתפק בקצב מכירת הכרטיסית כמדד לאהבת הקהל. עידוד הוא ישמע רק בבית.