בין חלום לבלהות

זה היה ערב שקיפל בתוכו את תמצית סיפורו של הכדורסל הישראלי, שגם ברגעיו הטובים נאלץ להתנהל בצל הידיעה שהם עלולים להיות האחרונים: לכמה שעות העמק חזר אתמול להיות חלום, והזכיר כמה כיף היה באולמות ההם, עם הקוקו והסרפאן, שתקועים עמוק בפריפריה, שאלף איש נשמעים בהם כמו רבבה ושהאוהדים הרעבים שממלאים אותם מוקירים את עצם העובדה שהשחקנים שלהם רצים על אותו מגרש עם מריו אוסטין.

אלא שהשאלה האמיתית היא כמה זמן מריו אוסטין עוד בכלל ימשיך לרוץ כאן. העובדה שהסיפור בין גיידמק לירושלים ייגמר רע היתה כתובה על הקיר כבר מזמן. בניגוד לדיוויד פדרמן ורענן כץ, גיידמק לא נמצא בכדורסל ובהפועל ירושלים בגלל אהבתו לקבוצה. המשחק הזה לא אומר לו דבר, שלשה יפהפיה של מתן נאור לא מזיזה לו את קצה הזרת, והדבר היחיד שיכול לגרום לו להזרים כסף זה אינטרס. וברגע שהוא לא קיבל את הבעלות על הקבוצה, אין עוד אינטרס. גאידמק הבהיר השבוע שהוא לא רוצה לעזור להפועל ירושלים - הוא רוצה להיות הפועל ירושלים.

נותרה השאלה המכרעת של עיתוי העזיבה. קשה לדעת איזה אחוז מחילופי הדברים בין גיידמק ודני קליין בתקשורת הם ספין, אבל אם קליין אומר שעזיבה מיידית של גיידמק תרסק את ירושלים צריך לקחת בחשבון את האפשרות המבהילה שהוא מתכוון לזה. כזכור, הפועל תל אביב קרסה מעט אחרי שוולדימיר גוסינסקי - עוד אוליגרך שלא מבדיל בין כדורסל לכדוריד - החליט שהצעצוע מיצה את עצמו.

ירושלים היתה שותפה אתמול למשחק שכיבד את הליגה: החוק הרוסי מתחיל להיראות כמו משהו שעושה טוב לכולם, כי בנסיבות אחרות ספק אם היינו זוכים לראות קרב אקדוחנים בין גוני יזרעאלי למתן נאור. הקבוצה של דן שמיר המשיכה להראות רכות בהגנה ובריבאונד, אבל גם עומק מרשים וחוסן מנטלי שאיפשרו לה לנצח משחק צמוד שני בחמישה ימים. הכל היה יכול להיות מושלם, אלמלא העננים שהתחשרו מעל שמי העמק והתעקשו להזכיר את מה שאנחנו מתאמצים כל כך להדחיק - שכל זה יכול להיעלם בתוך שניות. מי שלא מאמין, מוזמן לקפוץ לביקור בהריסות אוסישקין.