יש בכלל אוהדים לנבחרת?

באנגליה אוהדי קבוצות הפרמייר-ליג שרים שירי הלל לנבחרת הלאומית בשבועיים שקודמים למשחקיה; בברזיל אוהדים לאומיים רגישים במיוחד קופצים מהקומה החמישית של הקניון היחיד בעיר כשהיא מפסידה; ובקרואטיה מאמן הנבחרת הלאומית חולק ללא שום מחלוקת את כיסא השלטון עם לא אחר מראש הממשלה. במדינות האלה ובעולם כולו, אין סיבה לשרטט את הקווים לדמותו של אוהד הנבחרת. לרוב מדובר באוהדי כדורגל, כאלה שיש להם לפחות קבוצה אחת שהם אוהדים.

רק שאצלנו, בישראל, מדובר באוהדים אחרים בתכלית. האוהדים שמגיעים למשחקי הנבחרת אינם אותם אוהדים שפוקדים את מגרשי הליגה מדי שבוע. אצלנו אוהדים של קבוצות מעדיפים את האהבה הפרטית שלהם על פני אהבתם הלאומית. מה גם שקברניטי ההתאחדות לכדורגל לא מצאו לנכון לפתח זהות וחוט שדרה קולקטיווי לאוהדי הנבחרת. אין סמל (כמו למשל התרנגול של צרפת), אין כינוי (הפילים של חוף השנהב), אפילו אין חנות מזכרות שמוכרת מוצרי לוואי של הנבחרת.

מבחינת ההתאחדות, הכרטיסים נמכרים בסופו של דבר - אם צריך אז גם באמצעות ראשי ועדי עובדים ובחסות העגלות העמוסות בקלאבמרקט. אז מה אכפת להם שאוהד הנבחרת הממוצע תקוע מזה דורות עם הסולגן הארכאי והבלתי אפשרי של "אל אל ישראל"?

אז מי הוא בכל זאת אותו אוהד נבחרת, מה הם הקווים לדמותו, ומדוע ישנה תחושה שהקהל במשחקי הנבחרת מתורבת יותר ואלים פחות מזה של הליגה? על פי מחקר, שערך לפני שנתיים פרופ' אמיר בן פורת מהפקולטה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, אוהד הנבחרת הוא בן המעמד הבינוני-גבוה, בעל השכלה אקדמית. הוא אינו אוהד שרוף של קבוצה מסוימת, הוא בעל עניין מינימלי-פלוס בכדורגל, אבל עם כמויות רחבות של גאווה לאומית ופטריוטיזם (כן קשטן). כרבע מקהל הנבחרת הוא בכלל נשים, ויש גם לא מעט ילדים, בטח יחסית למשחקי הליגה.

בכלל, פרופ' בן פורת מוצא הבדלים גדולים בין אוהדי הקבוצות לאוהדי הנבחרת. את ההבדל הוא ממחיש בעזרת הסכסוך בין יניב קטן ומכבי חיפה לנבחרת. לטענתו, אוהדים של מכבי חיפה, לצורך העניין, יעדיפו את טובת הקבוצה שלהם על פני טובתה של הנבחרת הלאומית.

"אוהד הנבחרת הוא לא אוהד רגיל", מסביר בן פורת, "הוא לא כמו אוהד של קבוצה שנשרף לו הלב אחרי הפסדים. הוא לא אחד כזה שיילך עמה גם לאימונים. אוהד של קבוצה יעדיף קודם כל את הקבוצה שלו ואחר כך את הנבחרת. ברגע שתהיה התנגשות, הוא יעשה את הבחירה שלו. אוהדים של הנבחרת הם לרוב לא אוהדים אמיתיים. מדובר בציבור יותר רחב, יותר אמורפי. ממצאי המחקר שלי מראים כי ל-50% מהם יש עניין בכדורגל, אליהם מתווספים אנשים שכדורגל הוא לא חלק מסדר יומם, אנשי המעמד הבינוני עם השכלה אקדמית, שמגיעים לאיזה מפגן לאומי. אלה לא תואמים את הנתונים על אוהדי הקבוצות, שגילם נע לרוב בין 25 ל-35, והם בעלי השכלה תיכונית פלוס ממעמד בינוני-נמוך".

גם מאיה רוזן, מנהלת השיווק של ההתאחדות, מאשרת שאכן מדובר באוהדים אחרים. "הקהל של הנבחרת שונה מזה הפוקד את המגרשים מדי שבוע", היא טוענת, "זה יותר כמו בילוי משפחתי. יש הרבה יותר ילדים, כי אין פה אנרגיות רעות בין אוהדי קבוצות. אנשים באים לשמוע את שירי מימון ואחינועם ניני שרות את התקווה. כמעט שאין קבוצות אוהדים, יש רק קומץ קטן של קבועים. מדובר באנשים שמגיעים למעין מאמץ לאומי".

אם אתם צריכים עוד הוכחה מוחשית לכך שאוהדי הנבחרת הם לא בדיוק האוהדים הסטנדרטים, תקשיבו למה שיש לראשי האוהדים של הקבוצות הגדולות לומר על הנבחרת. מיותר לציין שאפילו המתונים שבהם לא טרחו להגיע לראות את הנבחרת משחקת ברמת גן. "אני שונא את הנבחרת", טוען גל סוקולובסקי, שעומד מאחורי רוב השירים היצירתיים של אוהדי הפועל תל אביב, "אני סבור שמי שאוהד את הנבחרת הוא חולה נפש. אני לא טורח בכלל לראות אותם, ובכלל אני בעד קרואטיה".

אמיר דרורי, יו"ר חוג "הקופים הירוקים" של מכבי חיפה, קצת פחות קיצוני בדעותיו, אבל הוא עדיין חושב שאי אפשר בכלל להשוות בין הנבחרת לקבוצה. "אני אוהב את הנבחרת אבל לא במחיר שיפגע בחיפה", הוא מסביר. "למשל, אם קטן ייתן משחק טוב בנבחרת ויקבל איזו הצעה מקבוצה בחו"ל, אני אתבאס שהוא שיחק שם".

אורי משיח, נציג אוהדי מכבי תל אביב, יאהב יותר את הנבחרת אם יהיו בה יותר שחקנים צהובים. "עם הנבחרת הצעירה היתה הזדהות מושלמת, כי חצי ממנה הם שחקני מכבי", הוא מסביר. "את הנבחרת הבוגרת אהבתי יותר כשנמני שיחק שם, אבל אני עוקב אחריה בעיקר בגלל קשטן, שהוא סמל לניקיון כפיים. בתקופה של גרנט היו זמנים שרציתי שהיא תפסיד".

מי שמנסה להסביר מדוע דמותו של האוהד הלאומי היא כל כך אמורפית, ולעתים לא כל כך מוגדרת, הוא שי בילוב, שבימים שוקד על הקמת חוג אוהדים שיאגד את כל אוהדי הכדורגל בארץ. "קהל הנבחרת הוא קהל שונה בגלל שאין איזה מנגנון שמניע את האהדה לנבחרת, כמו שיש בקבוצות", אומר בילוב. "אין חנות מזכרות שתמכור חולצות, אין קו משותף בין האוהדים, ובמיוחד אין סמל שיעזור להם ליצור זהות יותר מוחשית. לאנגלים יש את האריות, לניגרים את הנשרים, ומה לנו? זה משהו שאפשר ליצור. אין אפילו אתר רשמי של אוהדי הנבחרת. יש איזה משהו שנקרא 'הגל הכחול', אבל עד היום לא הצלחתי לגלות מי עומד מאחוריו".

בהתאחדות מייחסים חשיבות לא קטנה לעובדה שאין חנות מזכרות ומבטיחים שהעניין נמצא בשלבי הקמה מתקדמים, אבל לטענתם גם כך אין יותר מדי ביקוש לאותם מוצרים. "זה הכל פונקציה של הצלחה", טוען סמנכ"ל ההתאחדות, אורי שילה, "גם אם היו חולצות ודגלים לא הרבה היו קופצים עליהם. אבל אם הנבחרת תעפיל לאיזה יורו או למונדיאל, הדברים ייראו אחרת. בכל מקרה, אנחנו במשא ומתן מול כל מיני גורמים כדי להתחיל לייצר את החולצות".

בעניין הסמל, מוסיף בן פורת ש"עד לא מזמן הסמל בנבחרת היה העובדה שהיא יהודית, ואילו היום, כשיש בה גם מתאזרחים וגם שחקנים מהמגזר הערבי, היא איבדה את זהותה היהודית הבלעדית". מנגד, הוא מוסיף, הזהות החדשה הזו לא הצליחה לגרום לצירופם של אוהדים רבים מהמגזר לקהל הנבחרת. "המגזר קרוע, לכן הוא לא פוקד במסות את המשחקים", מסביר בן פורת. "מצד אחד, האוהדים הלאומיים היהודים מזדהים פחות עם הנבחרת, ומצד שני הערבים לא יכולים לנתק את החיבור בין הנבחרת היהודית לנבחרת הערבית".

בניגוד לדבריו של בן פורת, טוען יו"ר בני סכנין, מאזן גנאים, כי במשחק מול קרואטיה כ-10% מהאוהדים יהיו מהמגזר. "המגזר הערבי אוהד את הנבחרת לא פחות מכל אחד אחר", מעיד גנאים, "יש לנו לא מעט נציגים בנבחרת לאורך השנים, וההזדהות שלהם עם הנבחרת מוחלטת".

אחרי שמבינים מי הם אלה שלא אוהדים את הנבחרת ומה חסר לאלה שכן אוהדים, ניתן להתחיל לבדוק מי הם באמת אוהדי הנבחרת. אחד כזה, הוא מאיר שושני (40), אקדמאי תושב הצפון, שאפילו מגיע לאימונים. בליגה הוא אוהד בית"ר ירושלים, אבל בחיים האמיתיים הוא מעדיף על פניה את הנבחרת. "הנבחרת היא דבר לאומי", הוא מסביר, "זה מעבר לספורט, זה סוג של גאווה כללית שהיא מעל הקבוצה ובעצם מעל לכל".

אבישי גרוסמן מראשון לציון הוא גם בחור ישיבה וגם אוהד הפועל תל אביב, אבל מעל שניהם הוא אוהד את נבחרת ישראל. "בנבחרת כולנו באותו צד, כולם מתחבקים עם כולם וכולם ישראל", מסביר גרוסמן, "ברגעים האלה כולנו פטריוטים. בכלל אני בעד כל קבוצה שמייצגת את המדינה, כך שאם למשל בית"ר תשחק באירופה, אני אהיה בעדה".

כמה אוהדים כאלה פגשתם במגרש הסמוך לביתכם? כאלה שמאמינים שהנבחרת היא סוג של מילואים, מעין יום פקודה כללי שבו האוהד מתבקש לשים את הקבוצה האהובה שלו על מזבח הלאומיות. תוסיפו את אלה שכדורגל עבורם הוא כמו ביקור שנתי בתיאטרון, וכמובן את המעריצות של נינט, ותקבלו משהו לא מוגדר. ואפילו קצת מוזר.