קשטן מאבד אמון (אורי משגב)
במכבי חיפה לא מסתובבות שיות תמימות בהקשר של הנבחרת, ו[[יעקב שחר]] לוקה לעתים מזומנות ביהירות ואדנתיות המאפיינות אנשים עשירים. ההתנהלות של המועדון בפרשיית [[יניב קטן]] היתה חשודה, ובהחלט היה מקום לבוא עם הפציינט הסלקטיבי חשבון. אלא שמה שעושה [[דרור קשטן]] בימים האחרונים סביב אפודת השוער אינו רק מביך, אלא גם מחליש את הנבחרת ופוגע בהכנותיה.
לראות את ניר דוידוביץ' מתרוצץ באימוני הנבחרת כשידו חבושה והוא מתופקד כשחקן קישור, זה מחזה מעורר פלצות. דוידוביץ' לא נודע עד כה כקשר מחונן, ונראה שחוליית מרכז השדה תסתדר נגד הקרואטים בלעדיו. הוא גם לא התפרסם מעולם כמנהיג גדול בעל כריזמה סוחפת, וניתן היה לוותר על נוכחותו בסגל במידה שאינו כשיר לזנק לכדורים. לא ברור מה בדיוק הפרינציפ של קשטן ומה הוא מנסה להוכיח, אבל ברור לגמרי שבמקום השוער החבול היתה חובה לזמן לאימונים את אחד משוערי הליגה הבכירים: איציק קורנפיין הסולידי, או שביט אלימלך שנמצא לאחרונה בכושר מצוין. את ימי האימון היקרים שהושחתו על קרקס דוידוביץ' יכולים היו קורנפיין או אלימלך לנצל לשיפור ההיכרות והתיאום עם חברי החוליה האחורית. המרחק בין שוער ראשון לשני, כידוע, הוא בסך הכל פציעה או הרחקה.
מסביבתו של קשטן נרמז שדוידוביץ' ישוחרר ברגע שדודו אוואט יגיע מספרד. זה רק מגביר את המיאוס מהמהלך הראוותני, שיש לקוות כי אינו מונע בעיקר מרצון להקשות על מכבי חיפה. נשמע מוגזם? אולי, אבל איך בדיוק אפשר להסביר בהקשר הזה את זימונו למחנה של תום אלמדון? אלמדון אמנם הצטיין בשער הנבחרת הצעירה (שבזמן משחק ההעפלה שלה בילה קשטן עם עוזרו בקרואטיה, כי מסתבר שסקאוט בכיר אחד כבר לא יכול לעשות את העבודה), אלא שמאז רשם שתי הופעות ליגה לא מוצלחות, ואחריהן חזר לספסל. לא נהוג לזמן לנבחרת שחקנים מסופסלים שאינם בכושר טוב, ודאי לא שוערים. יהיה נחמד אם קשטן יקדיש זמן במסיבת העיתונאים הקרובה שלו להסברים ענייניים, כי כרגע היכולת לתת אמון במהלכיו הולכת ואובדת, והנבחרת - כפי שהיטיב כבודו להסביר לנו - איננה עסק פרטי של אף אחד.
זוז הצידה, שחר (איתן בקרמן)
"אם זו התחשבנות, אז אני בז לזה", בישר יעקב שחר, מלך ההתחשבנויות. בז, לא פחות. על מה הבוז? על שדרור קשטן לא הזמין את יניב קטן, כי לקשטן יש תחושה שקטן, איך נגיד, לא עשה כל שביכולתו כדי לשחק בנבחרת. לזה שחר בז. מלה מתנשאת.
קשטן, בחוצפתו, דורש גם שותפות מקסימלית מדוידוביץ' פצוע האצבע, שמסיבות מוכרות לא מאושר בסגל. כי אצל קשטן "להיות או לא להיות" זו לא שאלה, זו תשובה. אם אתה לא אתנו, שלום ותהיה בריא. אם אתה חלק מאתנו, אז עד הסוף. אין כמעט ואין כאילו. לשיטתו זה מה שעושה קבוצה, לבטח מה שעושה נבחרת לקבוצה.
אותה "התחשבנות", מוכנות לוותר על יחידים מוכשרים עבור עבודת צוות, היא החלטה אסטרטגית, מקובלת למדי, שהמחליט מודע למחירה האפשרי. במקרה של קטן אפילו אין כאן דילמה ממשית. ברמתו הנוכחית, בסגל הקיים, הוא פשוט לא נחוץ. אבל שחר בז לזה, כי שחר מתחיל לאבד שליטה. עד לא מכבר הוא ניצח על הכדורגל הישראלי, קבע כללים, הכל הסתדר לו. יעקובו, רוסו, קולאוטי, החיים יפים. נבחרת ישראל, עמוסת חיפאים, נזקקה לו. אבל היום שחר הוא דמות משנית, שעסוקה בהפגנות כוח משניות. שתי נבחרות ישראל ובית"ר ירושלים חשובות ומעניינות יותר מהקבוצה שלו. לא רק [[גאידמק]] מקיסריה משפיע יותר ממנו, גם לוזון מפתח תקוה. הנבחרת, לראשונה מזה שנים, יכולה לנשום בלי אף שחקן שלו. היו זמנים.
אז שחר נכנס אישית. איך זה, תהה בקול, שקשטן סירב בעבר לאימון הנבחרת מסיבות כספיות. זו טענה מכוערת, מטעה, גם אם לא מדעת. קשטן פועל לפי הטענה: אם אתה בנבחרת - אתה מחויב לגמרי. שחר מציג בשם קשטן טענה אחרת: אם אתה מחויב לגמרי - תהיה בנבחרת. בכך הוא דורש מקשטן מה שקשטן לא דרש מאיש. אין כפייה להשתייך לנבחרת - לא מתאים, אז אל תבוא. אבל אם אתה בפנים, אז עד הסוף. כך גם נהג קשטן עם תפקיד המאמן.
הסגנון של קשטן לפעמים מצחיק, לפעמים פאתטי, אבל בידיו הנבחרת. היא ברגע חשוב, ואין שום סיבה טובה, גם לא האגו החיפאי, להפריע לעבוד. ההתערבות של שחר, בסיפור שמתחילתו לא הריח מבושם, לא מועילה לו ולא למועדון שלו. ובטח לא לקטן.